התיישרתי מיד
והתיישבתי במיטה. שמיכת הפוך שהתעקשתי להתעטף בה גם ביולי מצאה את דרכה במהירות
למרגלות המיטה. החלונות היו סגורים, כי ניסיתי להמשיך את החורף – שמעתי זמזום נוראי בראש – הצמדתי את כפות ידי לאוזני
והתקפלתי מכאב. לרגע חשבתי אולי זה בכלל יום הזיכרון? כן, צפירה, יום הזיכרון. אבל
רגע – עכשיו יולי, זה לא יום ה…
"רדי כבר מהר
למטה!"
הדלת נפתחה בטריקה
וחטפתי שוק של מבט לחץ חיוור ועצבני. גירדתי את הראש שקלתי אם לצחצח שיניים קודם,
מבטו האדיש של אלעד הוכיח שאני אודיע לו מה מחשבותיי כדי שגם הוא ידע אם מותר לו
להתמהמה. צחצחנו שיניים הטלפון שלי מצלצל ללא הרף, לאחר מכן הטלפון שלו. שטפנו את
הפה וירדנו למטה.
רויטל ישבה במקלט
והתנועעה קדימה אחורה בפאניקה, אמא נכנסה אחרי סבתא שהואצה גם היא בבלבול למקלט
הטחוב. מישהו הגביר את הרדיו הישן שהשמיע בעיקר פצפוצים, חריקות וגניחות. "אזעקה
נשמעה כעת…", קולו של הקריין הגלגל"צי הרצין פתאום. נו באמת, התחלתי
לחשוב, ממה הם כבר עושים עניין כל כך. ואז הרדיו פלט "עכו" ורויטל
התחרפנה והתחילה למלמל משהו "עכו", "עכו" ו"הבן שלי
ישן". אלעד נחר נחירה קלילה בבוז ואני הצעתי לה משאף או חשיש. היא לא שמעה
אותי אבל אמא אמרה שיש לה רגיעון בתיק בסלון. ניגשתי לצאת ואמי הדפה אותי כמו שחקן
הוקי מגודל, בקושי מטר שישים, אין לי מושג מאיפה היא הצליחה להתקיל אותי ככה.
הבנתי שהיא דואגת לי ולא רוצה שאצא לאזור המלחמה סטייל קוסובו שהיא ראתה בדמיונה,
אבל אני רק זעמתי מעט ובררתי אם היא לא הצליחה בטעות לשבור לי צלע.
ואז נשמעו הנפילות.
רויטל רעדה עוד יותר והחלה משתנקת.
"מה זה? זה
אשכרה רציני?" אח שלי מלמל והסתכלתי עליו במבט שמביע את אותן המילים בדיוק.
"הוא לא
עונה", אמא שלי נהייתה חיוורת יותר ויותר.
"תירגעי, בטח
קרסו כל הקווים" ביטלתי את דאגותיה בקלילות.
"יש מלחמה בחוץ!
איך את יכולה להיות כל כך אדישה?" היא גרסה כמעט בבכי.
"אני בלי חזייה,
זה נורא מרגיע".
נחטפו שני
מילואימניקים בצפון. ככה הבנתי, אני חושבת שהבנתי סופית שהם נחטפו ושיש מלחמה, או
מאבק, או משהו כזה. לא עקרוני איזה סוג של קרב זה, אבל הבנתי שאנחנו נכנסים ללבנון
ולא היה ברור לי אם זה טוב או לא. זה היה בערך בשעה שתיים או שלוש בצהריים. ומה
שהיה ברור לי זה שאין לי שום כוונה להיות במצב מלחמה שכזה, בעוד יומיים יש לי יום
הולדת וניר חייב לצאת מהבסיס. הרשתי לעצמי להיות ילדה קטנה איתו דרשתי מתנה ויותר
מזה דרשתי את תשומת הלב המלאה שלו.
למחרת הוא כבר צץ
בכניסה לביתי, אמר שהוא מצטער, רק אפטר קטנטן בדרך צפונה. את כל הדרך מהדרום הוא
עושה רק בשביל פחות משעה בבית. הוא הגיע אלי כבר עם התיק, אמר שהוא מצטער בביטחון
ברור שאבין את זה שתוכניות יום ההולדת שלי ידחו מעט. אני לא חשבתי שמלחמה זה תירוץ
הולם לבטל לי את יום ההולדת, אבל כולם נעצו בי מבטים שידעתי שאין לי מה לעשות גם
ככה, אז שלפחות לא אצא אגואיסטית. האוטובוס אסף אותו מהצומת ואני שנאתי הכל באותו
רגע, את כל הצבועים שעומדים זקופים לפטריוטיות ולצבא ולהחלטות של ממשל. בשביל מה
אני צריכה את כל זה עכשיו? חם לי מדי.
בדיוק יצא "שודדי
הקריביים 2". אמא של שלי מסיעה אותנו בכל הקריות למצוא בית קולנוע פתוח. אחרי
חצי שעה של ייאוש נגררנו כרגיל בחזרה, כמו כל יום באותו חופש – לצ'רצ'יל. אורי לא היה שם, הייתה מישהי אחרת, קראו לה נתל, נתל
בת'. התחלתי לשתות כדי לשכוח, היה קל אז לדבוק בתבנית המוכרת של לשתות בשביל
לשכוח. בחצות ניר התקשר, כמו כל בן זוג ארעי ככל שיהיה, היה עליו לפחות למלמל את
צמד המילים "מזל טוב", צמד מילים שלא אמר דבר או שאמר בדיוק את ההפך
ממנו. "מזל טוב" למי? לך? לי? לנו? למדינה? לעולם הדפוק הזה שלנו? היה
קל גם לדבוק בתבניות של העולם הדפוק. הוא ניתק לי בזריזות, מזרז את תומה של השיחה במלמולים
קצרים שלוו בצרור יריות, לא ברור מאיזה צד, מצידנו, מצד האויב, או שאולי רק מהצד
שלו אלי. אז שקעתי לתוך דלפק האלון הדביק של הבר ושוב בתבניות של "העולם
דפוק" ו"לשתות בשביל לשכוח" וקצת "לאבד את עצמי לדעת"
ולהקיא את הכל על כל המדרגות בבית.
כמה ימים אחרי יום
ההולדת שלי נכנסה גם תבנית חדשה של "אנחנו ננצח", את אלעד לקחו
למילואים, לשכב על איזה מרגמה בגבול הצפון. הצלחתי לתפוס מונית לתחנה המרכזית ומשם אוטובוס להדר, העיר
התחתית. היינו שם אני, הנהג המודאג ועוד שני אנשים. יצאנו התחנה המרכזית לכיוון
חיפה. הנסיעה ארכה דקות ספורות, השעה הייתה חמש אחר הצהריים והכבישים היו שקטים, ריקים.
מרחוק שומעים פיצוצים וצפירות שמתקרבות והולכות – ואני לא הצלחתי להבחין. עפולה?,
עכו? האם מכל השקט הזה אני שומעת לכל כך רחוק מכאן? אני חייבת להשתיק את הרעש הזה!
אני מנסה לשמוע תיסלם באוזניות "שתי טיפות שקופות זולגות על החלון\ מעבר
לרחוב הוסט פתאום וילון...". אני רואה את הנהג מחפש מקום בצד הדרך לעצור בו
ומסירה את האוזניות. שאברח? או שרק אגביר את הווליום של המוסיקה? הנהג מסתכל עליי
מבעד למראה שלו ופותח את הדלתות. אני לא מבינה למה הוא חייב שאבוא אליו? אמא שלי
גם הנחיתה עליי את ההאשמות עליו. הוא חייל, הוא רק חזר והוא עייף וזה רק לאפטר
ואני לא אמות! אני מבטיחה! אני מבטיחה שאשתדל. "אין קליטה". לעזאזל, עוד
אזעקה. אני מנסה לשכנע את הנהג בעיניים עצובות שזו אזעקה רחוקה, שאנחנו כבר קרובים
לתחנה שלי. שני הנוסעים האחרים כבר ירדו לפני כמה תחנות. נשארנו רק אני עם
האוזניות והנהג עם הדאגות. מדיי פעם אני רואה שהוא מגניב מבטים למושב שלי, אני
מסמנת לו שזו עוד לא התחנה שלי, מסמנת לו מן "רק עוד מעט" מתנצל שכזה.
"אני כאן!" קראתי אליו כשנכנסתי לדירה
שלו. הוא הרים את ראשו מבין ידיו. "כבר חשבתי שלא תגיעי...", הביט בי
במבט מודאג ונאנח לרווחה. "אני מצטערת..." , "אני מצטער שאני לא
שומר עליך מספיק טוב...". התמכרתי שוב למילים שלו ולכמה רגעים הצלחתי לשכוח
מהארעיות שבהיותו שלי ונפלתי לתוך זרועותיו. האזעקה שוב החרישה ואחריה מייד החריש
גם מטח קטיושות. אני וניר ישבנו על הספה בוהים במסך הטלוויזיה הכבוי. הוא ליטף את שיערי
ושתקתי ואת שאר גופי, מנסה להרגיע את מה שכבר אדיש לחלוטין. ואני שתתי את הקפה שהכין
לי, שכבר מזמן התקרר, הוא רצה להקיא את שלו.
אחרי המטח היה שוב שקט.
"נדמה לי שזה האחרון להיום". מלמלתי כמבינת דבר. ידענו שכאשר השמש שוקעת
בדרך כלל כבר אין הפגזות ומדובר "באזעקות סרק". הרעש נפסק והשכונה שקטה
– ואז פתאום התגעגעתי לרעש שלנו, לא להפגזות והאזעקות, התגעגעתי לאותם הרעשים של
השכונה. התגעגעתי למכוניות ולצופרים של נהגי המוניות, התגעגעתי למוסיקה בשפות
השונות המתערבבות לי באוזניים. לא ידעת במה להחליף את הרעש שלנו. הוא חיבק את ראשי
בידיו, הרגשתי איך רקותיי פועמות בכאב בין זרועותיו, ניסיתי להתעלם מריח המלחמה
שעדיין היה עליו.
בבוקר העמדתי פנים שלא
התעוררתי. עצמתי עיניים חזק. שומעת אותו לובש את המדים, לוקח את הנשק שלו, מנשק
אותי על השפתיים וסוגר את הדלת. רק לא רציתי להיפרד ממנו, הייתה לו נטייה להיפרד
ממני בכל פעם כשחזר לצבא, בכל פעם כאילו זו הפעם האחרונה. הפעם לא רציתי לתת לו את
הפעם האחרונה הזאת. כשטרק את דלת הדירה הרשתי לעצמי לפקוח עיניים, לבהות דקות
ארוכות בתקרה – האזעקה שוב מחרישה, הסירנות של מגן דוד אדום ומכבי האש - הפעם זה
קרוב, קרוב אליי, קרוב מדי. קברתי את הראש שלי בכרית, לא רוצה לדעת כלום, לא לשער,
לא לחשוב, רק לישון עוד ועוד. התעוררתי מרחש מפתחות בדלת, השעה הייתה כבר שלוש
בצהריים. התלבשתי מהר, כשיצאתי מהחדר אמא של ניר דיברה עם מישהו בטלפון, עמדה עם
הגב אליי, נשענת בקושי על הדלפק במטבח. חלפתי לידה בדרך החוצה, היא מלמלה משהו
באיזו שפה אירופאית לטלפון – היא ידעה הרבה שפות, גם הוא. לפני שהספקתי לסיים את
המחשבה האחרונה שלי כבר הייתי מחוץ לדלת. נמלטת לציפייה שברחוב סואן סטנדרטי של
מרכז העיר. אבל שוב, שקט. לפחות השמש אף פעם אינה מאכזבת, שורפת אותי וחונקת בלחות
כמו כל שמש עירונית, בערים אפורות כמו שלי.
השכן שלנו הוא מסוג האנשים שיצעקו על המוכר
באוטו גלידה שהוא מפריע לו עם הרעש, כל כך מרושע שהאוטו גלידה לא יעבור ברחוב שלי
יותר אף פעם. למעשה, אני לא שוללת את האפשרות שהוא אכן עשה דבר כזה. כמובן, במסווה
של להיות "סבא טבע" הנפלא – רציתי לדפוק כדור בראש לכל הכנריות הצווחניות
שלו. מה שבטוח זה שהוא זה שמזמין משטרה לכל יום הולדת של מישהו ברחוב. למקלט שלנו הוא לא נכנס, לא הזמנו אותו וממילא
לא יאה לו להתרועע איתנו, אולי רק עם סבא שלי שהוא הכי קרוב להיות יקה כמותו. ישבנו
בחצר ממתינים בהפוגות שבין אזעקה לאזעקה, למדתי המון – ככה זה כשפותרים ספרי
תשחצים בכמויות. השכן נשען על הגדר הלבנה שלו רק מביט עלינו בהבעתו הישישה הלא
ברורה מרוב קמטים וזעם, מרוב שימוש חסר בביקורת תבנית מחורבנת של "הצעירים של
היום" בלי שום כוונה לנסות לראות את הפרט מעבר להכללה הנוראית של "הדור המזוין"
שלי.
לקחו לי לפחות שעה וחצי לשכנע את אמא שלי שזה
בסדר לחצות לחמש דקות את הכביש לקנות חוברת תשחצים חדשה. השיחה נגמרה שוב בתבנית של
"תשמרי על עצמך" וגם "תקני ביצים ולחם שחור". לא די במלחמה,
בעל המכולת נאלץ להתמודד עם מכשול חדש שלא יבוא על פתרונו במהירות, בערך כמו
סוגיית היציאה מלבנון בתחילת האלף הנוכחי. המקרר של הגלידות שבק חיים. עמרם הזקן
שב וחזר מביתו למכולת מדדה במהירות האפשרית לו, סוחב את הירך החדשה שלו, אוחז בידיו את השלגונים המתמוססים מותיר נחלי
שוקולד ודובדבנים לאורך סימטאת החצב.
אורי בא כשאני ועמרם התכוננו לקחת את הנגלה
האחרונה למקפיא הביתי. הוא אסף עשרות קופסאות שימורים, במבות וסיגריות.
"שיהיה להם גם לעשן", הוא אמר בחצי
אנחה.
"לחבר'ה בקריית שמונה". הוא אמר את
השמונה עם הצירה בנ', זה גרם לי לחייך מסיבה לא ברורה.
"אמא שלך תהרוג אותי", אורי חזר ואמר
מנדנד את ראשו ומצקצק בלשונו. אמו שלו ואמי היו חברות טובות כבר שנים והוא הכיר
בדיוק את אמי במצבי לחץ מינוריים, שלא נדבר על לקחת את הבת הקטנה שלה לאזור א' של
מלחמה. כל הבגאז' של הקנגו שלו מולא במצרכים. הוא אסף כסף בפאב במשך שבועיים בשביל
זה ונסע כל סוף שבוע צפונה לחלק מצרכים ליושבי המקלטים.
"אמא שלך תהרוג אותי" הוא חזר שוב,
מטעים כל מילה. ברור שהכיר את אמא שלי נהדר, אפילו כמה שנים יותר ממני.
שמעתי פעם שאם שני אנשים מאוהבים עובר להם אותו
השיר בראש, אז שאלתי את ניר פעם, סתם בדרך אגב איזה שיר עובר לו בראש, זה היה
זומבי של הקרנבריז וזה לא היה השיר שעבר לי בראש. אבל עכשיו בכל פעם שאני שומעת את
השיר הזה אני חושבת עליו, אני חושבת עליו מפטרל עם המדים והאפוד, עם הקסדה לא
סגורה עד הסוף. אורי מנער את הכתף שלי,
צריך להתחבא. "מה אתה רציני? אני לא נשכבת סתם על האדמה!" חתמתי והגברתי
את המוסיקה.
"In your head"
"Zombie, zombie"
"אמא שלך תהרוג
אותי" הוא נענע את הראש שלו שוב וצקצק בלשונו, אני נשארתי באוטו והוא החליט
לצאת לבד. וכל אותו הזמן הוא ממשיך לצעוק לי, שוכב על החול ומתבוסס בבוץ ההשקיה
האוטומאטית במטע תפוחים של איזה מושבניק.
"בואי כבר", "את לא שומעת את הנפילות?". ואני מנענעת את הראש
עם הזומבי של הקרנבריז, דווקא בשביל להתריס ביני לבין עצמי, ידעתי שאולי עוד נענוע
ראש אחד ואני אתפוצץ לחתיכות בר מינן. אבל קצת רציתי גם את זה.
"את חתיכת
מפגרת" אני שומעת את ניר מסנן לי משום מקום, או רק ממקום שלא יכולתי לראותו.
"פשוט מפגרת! מה? את רוצה למות!?" הוא
מגביר את קולו עם כל הברה, גם דמותו מתהווה לפני באיטיות. "לפעמים"
עניתי בטון משועשע וברצינות תהומית.
"מה אתה עושה כאן בכלל" שאלתי נרגזת.
"אני בכל מקום שאת" הוא נגלה אלי לפתע
במושבו של הנהג, התקרב אלי עם הקול המתחנחן שלו והפתגמים המטופשים שלו שנשמרו
בלקסיקון הקומדיות הרומנטיות.
"אויש, תפסיק לבלבל לי ת'שכל ועוף
מכאן"
"זה תלוי רק בך" הוא הוסיף את החיוך
המעצבן שלו.
"ניר, אתה לא מת! וגם אם כן, זה לא ממש
מעניין אותי! אתה חרא של בן אדם ואני אשמח את תצא לי כבר מהסינפסות לפני שאני כבר
רותחת!". הוא לא הלך, אבל הפסקתי לדבר איתו. כשאורי נכנס ניר עבר למושב האחורי
והמשכנו לשתוק כל הנסיעה. רק הראש שלי עוד המשיך לזמזם את הזומבי שכבר מזמן לא היה
ברדיו.
הייתי בקריית שמונה לפני שנה בקיץ, הלכתי לבקר
חברה שעברה לשם לגרעין נח"ל. אחרי שנה, כשהגעתי עם אורי, כבר לא הצלחתי לזהות
אפילו רבע מהעיר. אפשר היה להבדיל אולי בין שופרסל למגה, רק לפי הצבעים של השברים.
מצאנו את עצמנו מתדפקים על דלתו של מקלט
ברחוב ביאליק, כך נדמה לי – השלט של הבית הראה רק את ה"ליק 3", באותה
מידה זה היה יכול להיות רחוב ווליניץ דליק. הפעם, כשעוד היינו למעלה ראינו את
הטילים מעופפים מעל הראשים שלנו, קרוב כל כך. סביר בהחלט היה שאחד מהמעופפים עוד ייפול
עלינו. אורי אפילו לא שאל שאלות, כשנחתתי
במקלט עוד הרגשתי את הזרועות שלו עלי בפסים
אדומים צורבים, חיבקתי את עצמי לבדוק עד כמה הצלעות שלי כואבות.
אני לא
זוכרת שום דבר מיוחד שהתרחש מאוחר יותר. כמה אלפי תודות, אורי סוחב ארגזים.
אני נשענת על המכסה מנוע הלוהט של הקנגו של עוזי ובוכה מתחת למשקפי שמש שלי. ולא
רציתי שאורי ידע כי לא רציתי שהוא ישאל למה, כי לא הייתה לי ממש תשובה, רק השערה
שניסיתי להימלט ממנה. ובאוטו, ביציאה מקרית שמונה, לכיוון המוצבים המאולתרים כבר
לא הצלחתי להסתיר את ההתייפחויות המטופשות שלי. אבל אורי חשב שאני בוכה בגלל ניר
ובכלל בכיתי בגלל שאני ברת מזל מטופשת ושלא מגיע לי ושאני בכלל לא רוצה בזה ולא
רוצה את כל זה, לא רוצה למות גיבורה אבל גם לא לחיות כמו עד עכשיו.
את ניר ראיתי שוב רק ביום שהכריזו על הפסקת האש,
הייתי אז בגבול, ליד בירנית, בלי שום מושג מה אני עושה שם. הוא הפריע לשקט שלי. עד
הרגע האחרון עוד היו הפצצות ואז נרדמתי בשקט הצפוני, נשמתי כמה נשימות עמוקות עד
שנכנסה אחת ריקה לחלוטין מריח שריפה. התעוררתי כשהוא עלי ולצדי, עם מדי הב'
המסריחים שלו והחיוך המנצח, הוא ליטף לי את הפנים ויותר מהכל שנאתי לאהוב אותו.
walterh1900@nospammail.net
