יום ראשון, 29 במאי 2011

סטאטוס


היא חיה בעיקר אם לא בלבד,
על חומוס ובירה.
חומוס, בירה ונובלס מדיום
הכתום שלו נראה רך בעיניה.
והערום שלו-
מעגן את ההחמצה.
זו שהחליטה שטוב להחמיץ
היא מחמיצה את פניה אפטר אול
סוחבת את הרגליים שלה מבלי להרגיש
ולהרגיש\ כל שריר\ כל הפרקים כואבים.
והנה
גם היא
מרגישה עצמה
תפוסה בניילון נצמד
עטופה בפלסטיק.

לא נוטה בדרך כלל לפרסם שירה, שירה זה גחמה, שירה זה השפרצה של מילים על דף נקי.
לתגובות, ניתוח אישיות, תרגילי חיפוש עצמי ושלל מכתבי שרשרת שמגיעים במיילים מקרובי משפחה בעלי אמונות תפלות, חתולים סיאמיים, חתולי זבל (אבל רק זבל גזעי), כדורי m16 מרוחים בבמבה ושוקולד שהשארתם בתיק מהמילואים או מאבט"ש, קרקר זהב עם גבינות מסריחות ושוופס רימונים מוגז:
walterh1900@nospammail.net

יום שבת, 14 במאי 2011

אפטר שוק

הדרך הייתה משובשת, הנהג של הפורד פוקוס השכורה, המקושטת שייט על הכביש מצד לצד, מנסה להימלט מעקמומיותה של הדרך, מנסה לנסוע בין נתיבי החריצים שנוצרו בכביש  הישן. יחסית לכביש בגילו הוא היה מתוחזק מאוד, הוא יחסם בחלקים משתנים ממנו לתנועה ביום שנחזור מיום הגשר בין חופשת הפסחא לסוף השבוע. הוא שחזר תמונות שראה בטלוויזיה פעם והדביקם על הדרך הזו שעכשיו, מול עיניו. הפועלים מתקנים את הדרך הסלולה לפניו, כל מטר שהוא צולח בלי רעידות, הוא מחייך לעצמו, "דרך המלך ואני הוא המלך". רעידה כמעט רצינית העירה אותו מחזיונותיו כשהגלגל הקדמי הימני כמעט שקע בתוך חריץ חדש בכביש.
הזוג מאחורה היה שקוע בשיחה נוסטלגית ואיטית, על איך הם נפגשו אז בפעם השנייה והתחילו במערכת היחסים שלהם. ניכר היה שהעלאת הזיכרונות רשומה להם על מעין פתק, רשימת נושאים שאפשר לשוחח עליהם לפני שנשקע בעצמנו, ואז בעולם שסביבנו ואז בהרס הגדול הזה.

"זוכר איך פגשתי אותך בריו?"
הוא הסמיק. "בטח שאני זוכר". הוא שקע קצת בעצמו כדי לשחזר את הרגע הזה. המכונית השכורה שלהם נסעה על הכביש המהיר בחלקו השומם, בדרך לכפר יהודי קטן מחוץ לבואנוס איירס, משהו כמו שלו שעות נסיעה. היא חשבה כמה שבישראל שלוש שעות נסיעה נראו לה כל כך הרבה יותר מדי לנסיעה רנדומאלית, שלוש שעות נסיעה זה מחיפה לבאר שבע, משהו כזה. היא יצאה פעם עם מישהו מבאר שבע והמרחק הזה העיק לה, או שהייתה זו הקרבה. לרגע נדמה השיחה, לרגע רק שקעה שירה בדרך, בחריץ העצום שבשוליה ותהתה אם הוא מגיע עד לכפר, עד לאחותה ומשפחתה המצפים להם שם בהכנות לטקס ולמסיבה שלאחריו.

"ראול! איזקיירדה אלגונוס נובלס?"
בעודו מנפנף בשמאלית על הגחלים המלהטות תחב את ימינו אל כיסו האחורי של הג'ינס ושלף קופסת סיגריות סופט ירוקה, מעוכה למדי. נשך בקצה ושלף סיגריה, הכה על צידה ובצבץ לו פילטר כתום נוסף.
"אצ'מוס" הוא הושיט את הקופסא לכיוונה.
"גרסייאס" מעיין משכה את הסיגריה ותחבה לפיה. בקצות ציפורניים מודבקות היא משכה בחוסר מיומנות אמתית את מצת הקליפר מן הקופסא והדליקה את הסיגריות. קודם לראול ששקע שנית במלאכת הנפנוף ולאחר מכן לעצמה.
"מדרה מנקה את היין"
"מלדיטו! כמה נשברו אתמול?"
"רבע מהדון פרננדו.
                        מדרה מקללת שם עד השמים".
"מלדיטו! שהשמיים לא יתרגזו שוב, לא יישאר כבר יין לחתונה".
"השמיים" מעיין חייכה ומלמלה לעצמה תוך הרמת ראש מלאת התרגשות אליהם. עברה לה בראש המחשבה על כמה שנראה לה פעם מוזר להסתכל על השמים ולדבר אליהם, לשאול אותם, לקוות מהם לטוב, לשלווה. לא היה מקום יותר שליו מהכפר הזה, אולי רק הקיבוץ במדבר, גם שם לא היה כל כך הרבה טבע גדול שהקיף אותה, הרוב היה סינתטי. היא חשבה אולי לעבור לערבות הללו בעצמה, להשתקע שם בכפר כמו אחותה התאומה. הן אף פעם לא נפרדו עד ששירה נסעה לדרום אמריקה, למשפחה.
לוקאס, ארוסה של אחותה עבד במוסך עם דוד שלהן ראול. שירה הכירה את לוקאס כשרק הגיעה לדרום אמריקה, ואז היא עזבה את בית דודה ונסעה לטיול בשאר היבשת הדרומית. היא פגשה את לוקאס שוב, בריו כשנסעה לשם לפגוש את אחותה התאומה. לוקאס הגיע לפגישה ביחד עם מעיין, בשלב מסוים היא לא יכלה יותר לברוח ממנו. דקות ארוכות שהוא רץ אחריה ברחוב צועק לה "חכי! חכי!", כשהוא קרא לה "שירה", היא הבינה שהוא מכיר את אחותה ואז הפסיקה לרוץ.

"מאמינו שלי, מה סיינטו קומו אייסקרים" שירה משרבבת את שפתיה במתיקות ילדותית.
"אלדו, נסיכה, אומרים אלדו" הערבוב הזה שהיא עושה לשלוש השפות עדיין קסם לו כל כך כמו שהר' המתגלגלת שלו ליטפה את עור התוף שלה.
"או.קיי, מה סיינטו קומו אלדו" והטעימה מעט את ה"אלדו" שיראה שהבינה והפנימה, וחייכה אליו שידע שהיא מאושרת כל כך לדבר בשפתו, להבין אותו, להיות חלק ממי שהוא, חלק ממנו.
"הלאדו" היא לחששה לעצמה שוב וחייכה אליו. חשבה לעצמה "אלוהים אדירים, זה בכלל הגיוני להיות כל כך מאושרת?".

לוקאס יצא קודם ופתח את הדלת שלה, היא תפסה את שולי שמלתה הלבנה שלא תתלכלכנה. המוכרים בחנות מחאו לה כפיים, היא חשבה שהם מחאו לשניהם, אך הם מחאו רק לה. לוקאס אמר שהם היו חייבים להגיע לכאן, לא יהיה סיכוי שהוא יתחתן עם בחורה שלא מכירה את הגלידה הטובה ביותר באזור בואנוס איירס. היא לא הבינה עדיין איך שלוש שעות מהעיר עדיין נחשב ל"איזור בואנוס איירס", זה כמו להגיד שכל ישראל היא בסביבות תל אביב.

הקור המתוק ירד במורד הגרון שלה, היא אפילו לא שמה לב כמה שגרונה יבש מהתרגשות קודם לכן, רק כשכבר הרגיעה את הכאב נוכחה לגלות שהיה קיים קודם. בעודה מסיימת את שאריות הגלידה הם הגיעו לכפר. החצר של הדוד ראול הייתה מקושטת כולה בלבן וחמניות, בדיוק כפי שתמיד רצתה. כל משפחתה וחבריה היו שם, כל מי שהיה לה הכי חשוב. אבא שלה ליד הדוד ראול, לבוש חליפה מהודרת – היא התבוננה בו מעט משועשעת, היא ידעה שהוא יוותר על העניבה בשלב מאוד מוקדם של הערב, ויכלה גם לדמיין את הריב שלו ושל אמה שהכריחה אותו לשים עניבה.
הילדים הקטנים נראו כמו שלל דגמים של בובות חתן וכלה על עוגות חתונה, היו לבנים ושחורים, בלונדינים ושחרחרים, הייתה גם ג'ינג'ית אחת, אינגריד, הבת של האחיינית של ראול. היא התחילה לדמיין גם לעצמה כמה כאלה, כשהסתכלה על לוקאס שישב לצדה היא תהתה אם גם הוא מדמיין לעצמו איזה שניים או שלושה כאלה.

כשיצאו מהרכב המקושט צעקו לקראתם "מזל טוב" בשלל מבטאים שונים, בעיקר עם הס' הזאת שהם פשוט לא יכולים בלעדיה – "מסל טוב!", "מסל טוב!". הם פסעו ישירות לחופה, בדיוק הייתה שעת שקיעה, היא השתוממה, איך הכול הולך בדיוק לפי התוכניות. בארץ חופה וקידושין בשמונה בערב, עובר תמיד לשמונה וחצי ואף פעם היא לא זוכרת שבאמת ראתה חופה בשקיעה, עד החופה שלה. כשעמדה שם מול לוקאס ודקלמה אחרי הרב היא התבוננה סביבה וראתה רק את הסדק שחצה את ביתו של ראול, מלמעלה למטה, נזק לרעידת האדמה מאמש.

לתגובות, טקסטים, טענות, מענות, ינשופים, שקנאים ולוטרות:

walterh1900@nospammail.net

יום חמישי, 12 במאי 2011

כוכב

בזמן שגהר מעליה, התבונן רגע על שעון הקיר התלוי בכניסה אל החדר, מעל הדלת הראשית, מעל הצלם – השעון הראה כי עוד שלוש דקות הוא יכול לסיים כבר וללכת הביתה. הוא אמר להיא מתחתיו, ללא קול, כשפערה לרגע את עיניה, נראית כי היא עומדת לגמור או משהו כזה שהצופים במכשירי הוידאו ביתיים ירצו לראות, או שזה לא היה רלוונטי כבר – "שלוש דקות", הוא אמר בלי קול. פעם הוא אמר למישהי "אני אוהב אותך" בדיוק באותה צורה – אף אחד לא צריך לדעת חוץ ממנה וממנו. בעיקר חוץ ממנו.
הוא כבר היה תשוש אחרי שלוש הדקות הללו, כשדידה לכיוון המקלחת שביקש שירתיחו את מימיה, בניגוד לצפוי. הוא נישק את כף ידו, את קצות אצבעותיו שנטפו מיץ אנושי חייתי. אחר העביר ידו אל המשקוף, מנסה לגשש וחושב לרגע אולי כף ידו, אולי נשיקתו תמצא דרכה אל המזוזה הענקית על המשקוף שלא הבחין בה קודם. ידו מצאה את המזוזה, הוא נשען עליה אחז בה וגופו סרב לזוז עוד.
הוא לא זכר איך הגיע למקלחת, אך התענג על המים הרותחים שהאדימו את גופו בעונג צרוף. הוא רצה להפסיק הכל ולמות באותו רגע – להיות קרוב לחיים, לאמת שהאמין לפתע שקיימת במקום נשגב ממנו אך מקום שהוא יכול להגיע אליו אם יתאמץ מספיק, אם ירצה מספיק. העולם הסתחרר סביבו והוא מצא את עצמו נמשה אל מחוץ למקלחון השבור, הוא שם לב לנחלים קטנים, זרזיפים של דם הנשטפים ממנו ועד פתח הניקוז, ואז כשהבין מה קרה, הרגיש גם את הזכוכיות נעוצות בכתפו השמאלית, בגבו, בעורפו. הם ניסו להעיר אותו, אך גם כשהתעורר הוא נשאר על הרצפה, כך בוהה בזרזיפי הדם לסרוגין ובתיקרה, עיניו פעורות ללא הבעה, ללא פחד, הוא ידע זאת בברור, עכשיו, כשהוא מצא את הדרך להגיע לאמת, אין לו יותר ממה לפחד לעולם. אין פחד, רק יראה – עכשיו תורו, עכשיו עת גורלו.


לתגובות, טקסטים, מסרים, פרוטוקולים משפטיים, אוקראיניות שקוראים להן מילה:
walterh1900@nospammail.net

יום ראשון, 8 במאי 2011

חסה

הוא שכב על הכפייה שלו, ספק הייתה איזה וילון או מכנס ישן שהוא קרע למטרת קשירה סביב הראש בנסיון להראות פאלאח אמיתי.
"תגיד משהו כבר!" צעקתי עליו, ההפסקה התארכה עוד יותר. בהיתי אל השדות הירוקים שעוד עלינו לקטוף ממש היום אחרת יהיה כבר מאוחר מדי. החסה צריכה טיפול עדיין ומהיר, לעבור דירה ביחד עם שאר החממות של הישוב לפני שהבולדוזרים יגיעו להשמיד כאן הכל.
"חסה נהדרת!" הוא כרסם עוד עלה טבול במי לימון ומלח.
חתיכת זין. "ת'באמת מדבר איתי עכשיו על מצב החסה בשטחים?" רציתי להעיף אותו על הבוץ וללכלך ת'חתיכת זין הזה. קיבינימאט. כל כך הרבה חיכיתי לספר לו ולדבר איתו והחרא הזה מכרסם חסה ובוהה בעננים. איזה זין! איך הוא יכול להיות כל כך רגוע? כל כך שליו? כמו השם המסריח שלו. למה לי אין שם כזה שיכול להנחות אותי לאיזה התנהגות כזאת ברורה.

הכל התחיל במדבר, שליו נרדם על הסלע ואיבד את האתונות. אחרי זה שאולי היה צריך לצאת לטיולים במדבר לחפש את העדר עד שגידי גילה את כל האתונות בפינת חי ואת החמור שלי שנרדם שוב על הסלע. כולם כבר זרקו לשאולי איזה מילה על האתונות שהוא לא מצא, אבל איכשהו טלי הפכה כאן למלכה, או למלוכה כשהיא הכינה לו ארוחת ערב מאוחרת כשהוא חזר מהמסע במדבר - סלט מכרוב אדום ורוטב בלסאמי שהיא הצליחה לפלח מחדר האוכל. שאולי, שהיה יותר ג'ינג'י כמו דוד המלך, זלל את הכרוב האדום, שתה את הבלסמי, ומשח עצמו למלך עם שמן זית וקטורת בניחוח פאצ'ולי.

ואז מישהו החליט שהגרעין שלנו לא אחראים מספיק, היינו חייבים להוכיח איזה משהו למישהו והתנדבנו לארגן משלחת להתנחלויות, לעזור שם בהעברת החממות בהשתדלות רבה שלא להרוס שום דבר. לא היה לנו כוח להתעסק עם אנשים ולנחם ולנסות לגבש דעה אבל ניסינו לעשות משהו שיראה לאנשים שאנחנו לא מפונקים ולא מנותקים. אז במקום לדבר התעסקנו עם החסה. ככה עם כפפות, בעדינות, עם אסטרטגיה של צמר גפן, לא לפגוע בשום דבר, לא לדבר על שום דבר. ואז אני זורקת לשליו משהו על שתיקה ועל שלווה, משהו על סיני ושירת הים, משהו על דולפינים והודו והוא תופס לי את התחת ומפיל אותי על הרצפה ואני לא לוקחת את זה קשה אבל אני לא יודעת עד כמה נח לי עם זה. הפה שלו הריח כמו טובורג גרין וגרעינים שחורים. ברגע שהצלחתי לחבר את הריח לזיכרון קוהרנטי נהיתי גם מודעת לבחילה, למרות שכל כך לא רציתי שתהיה.
אז הוא חטף עלי עצבים קצת, עד כמה ששליו יכול לחטוף עצבים, אם יש לו כאלה. הוא נשכב כולו כאילו שום דבר לא קרה – שקט, שלווה. איזה שקט? איזה שלווה? אני לא מאמינה שהחתיכת זין הזה דופק אותי עכשיו בשביתה איטלקית. אני לא מאמינה שרק לפני יומיים אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא לא ממש ענה, רק נישק אותי, השכיב אותי על המיטה וקצת איבדתי את עצמי עד להפסקה הארוכה מדי מהקטיף של החסה שהתחלתי לחשוב שאולי, בטעות, שיקרתי לו.

שאולי אמר שזה יקרה. ברגע שחשבתי על שליו, הוא אמר שברגע שאני אקבל איזה סימן חיים ממנו אני אחטוף קריזה על השלווה המרגיזה הזאת שלו. יכולתי לדמיין אותו עכשיו אומר שוב את ה"אמרתי לך" הזה, תוך כדי בליסת כרוב אדום כשהבלסמי, השמן זית וחתיכות פלפל שחור גרוס נוטפות על זקנו הילדי, האדמוני. אבל זה לא שאולי ולא שליו, זה הטובורג גרין, הטובורג גרין וגרעיני חמניה קלויים, קלופים, שהזכירו לי איזה לילה אחד לפני שנים שרק כמה רגעים אחרי שנגמר לא הצלחתי להסביר לעצמי אותו ונגעלתי ממנו ונגעלתי מעצמי.

שליו לא דיבר איתי כל הדרך חזרה לקיבוץ, הוא נרדם באוטובוס, מחייך אליי בלי לגלות לי על מה הוא חולם. פתאום התחלתי להסתכל עליו שוב, על כמה שהוא יפה, ושנייה לאחר מכן על כמה שהוא מטופש, כמה שהוא מרגיז אותי כל כך, כמה שאמא שלי אמרה תמיד שרק מי שמצליח להרגיז אותי ככה שווה שאני אתרגז עליו. ואני מתחילה להתנדנד בין איך שאני רואה את שליו לאיך שהוא באמת, בין אהבה לתיעוב, בין פחד לבוז. הייתי צריכה להתאהב בו, ככה באמת, אבל משהו בו פשוט הטריף אותי כל כך – רציתי לחנוק אותו בשנתו, לנער אותו מצווארו השזוף ואז, אחרי שהייתי דופקת לו את הראש בחלון של האוטובוס עד שהיה מאבד את ההכרה, אז הייתי מנשקת אותו.

לתגובות, טקסטים, תרשימי זרימה עם אסטרטגיות לרצח, לינקים לסרטים של סטיבן קינג, ילדות קטנות שקוראות ספרים של דאגלאס אדאמס ועלונים של חיפוש עצמי:
walterh1900@nospammail.net

יום שבת, 7 במאי 2011

יום אחד ביוני

ורוניקה נובל הגיעה לבאר כמעט בלי נשימה. עוד נשאר איזה מקום וחצי פנוי בישיבה, מול המסך שהתקנו בבוקר. גורדי ושאר החבר'ה החליטו שרק ורוניקה מספיק אחראית בשביל להגיע שעה וחצי לפני שהמשחק מתחיל, לתפוס מקומות ועדיף על הבאר. בינתיים היא עוזרת לי לשטוף כוסות, היא קוראת לזה "למרק חטאים", אני קורא לזה עבודה.
"בנג'י!" היא מעירה אותי.
"הא?"
"אני קוראת לך כבר שלוש דקות! תתעורר! יהיו פה הרבה צרפתים היום".
"אני יודע". כל הזמן היה לי בראש התרחיש הזה של עשרות אנשים שרוצים שירות ואני רוצה לראות את המשחק. בדרך כלל זה לא כל כך משנה לי לעבוד תוך כדי, אבל היום אכפת לי. היום הייתי כל כך רחוק, וכל כך מנותק, היום כל כך התגעגעתי הביתה.

יוני. הדירה של מיטל הייתה על גורדון, הכי קרוב שאפשר לדיזינגוף. התארגנו על בירות. עמי, השותף של מיטל, חיבר את צינור הפלסטיק לברז במטבח בשביל להשפריץ על הצועדים המזיעים. ניקיתי את כרטיס הזיכרון, תלשתי את הבטריות שסיימו להיטען מהשקע בקיר. יצאתי מהחושך והשקט המפתיע של הדירה שלי החוצה – לשמש ולרעש. סער בדיוק חזר מחו"ל, כולם אומרים כבר חו"ל כי אף אחד לא סגור על איפה הוא היה החודש ולאף אחד כבר לא ממש אכפת. אני שונא את סער. החתיכת חרא קנה ניקון D90. הוא אוהב להתלהב על זה מולי, כי אני נחשב בחבורה ל"חובב צילום". סער נחשב בחבורה לחתיכת חרא הזה שמזבל ת'שכל על כמה שהחיים שלו משמימים בין טיול סקי בבלגיה, שוקולד איכות, סוכריות לפילטר של הפרלמנט מהמלון בסוהו ואיזה פסל עם זין ענקי, כנראה מחנות מזכרות לתיירים מ... למי אכפת. עמי אלתר איזו "תאונה", הצינור כאילו השתלט עליו, כאילו "קם לתחייה" והשפריץ איזה חצי ליטר לאוזן של סער, הוא לקח את זה קצת קשה, עמי הרטיב לו את אייפון שהיה בכיס של ה"לי קופר". וגם את ה"לי קופר".

ורה מדגמנת עם הוובוזלה לאחת עם מצלמה וסיכות של דגל הגאווה. המלצרית עדיין לא הגיעה, בדרך כלל המקום הזה הרבה יותר טוב, הוא הבית, ודווקא היום, ביום חשוב כזה, השירות כזה מחורבן. נכון, הרבה יותר עמוס היום – אבל עוד רגע קמים לשיר את ההמנון ואחרי זה מתחיל המשחק. ואיפה המלצרית?
לירוי מעשן בשרשרת, הוא אומר שזה מוריד לו קצת את הרעב אז אני מנסה. אני לא מעשן כל כך הרבה, רק באירועים חשובים. אז אני מדליק את הסיגריה ומנסה שלא ליהנות ממנה יותר מדי.
הבירה מגיעה בדיוק שנייה לפני ההמנון, אני עדיין מת מרעב וחצי גינס הזה הולך להשפיע עליי. אבל אני גם נורא צמא. אז מסיימים עם ההמנון, ורה תוקעת לי כמה צלילים מונוטוניים של הוובוזלה באוזן, פעם היא חשבה שאני דלוק עליה, אחרי שסיפרתי לה שלא כל כך, היא נהייתה הידידה הכי טובה שלי. כאילו זה איזה כלל לא כתוב – כל בחורה צריכה ידיד הומו.

התעוררתי בקיץ, ישבתי על הטיילת וחיכיתי לנב שתחזור. העיר התמלאה בדגלים צבעוניים, באדום וכתום וצהוב, בירוק וכחול וסגול. חשבתי שאולי אהבתי את זה כי התחשק לי להיות קצת צבעונית. כשהיא חזרה היא התיישבה לידי עם עוד שני בקבוקים. מאיזה מסעדה או קיוסק או מכונית, מישהו שמע את "don’t wonna miss a thing" ופתאום התחלתי לצוף בתוך איזה יקום מקביל צבעוני ונפלא יותר מזה שיהיה בשבוע הבא. היא אמרה לי "זה אחד הימים הטובים ביותר". אמרתי לה שאני הפוכה מעייפות. אבל חייכתי אליה, שתדע שגם לי היה טוב. היא נפנפה בדגל שלה בנונשלנטיות, או שלא. ראיתי את השמש שוקעת לה במשקפי השמש. רציתי לנשק אותה, רק בשביל לבדוק אם יש לי לב. הייתי כל כך בטוחה שברגע הזה יש לי קצת. ובאותו רגע רציתי שיהיה בדיוק אותו רגע שהיה, אחרי זה רציתי שיהיה כבר מאוחר. באותו קיץ קצת רציתי למות כבר, כי הרגשתי שמשהו בי מת כל הזמן. זה נשמע נורא יפה, נורא, לרחף בחלל כל הזמן, להיות תלושים מהמציאות ומחוברים לחלקים שבה ברקמות הכי עדינות. היא נישקה אותי טוב, אבל אני לא יודעת מה זה טוב, זה היה נעים, לפעמים נראה שבנות מנשקות כמו שהיו רוצות שינשקו אותן.
אחר כך בכיתי מתחת למשקפי השמש שלי, היא שמה לב, זה לא היה משהו חדש। היא ידעה שאני לא רוצה שתשאל מה קרה ולא שתנסה לנחם אותי, אז היא הלכה להביא לי עוד בירה ואמרה שאם אני מתחילה להקיא לה באוטו אז היא תפתח את הדלת באמצע הנסיעה ותעיף אותי. עניתי שלא מפריע לי והיא גלגלה עיניים, אבל לא כמו שאמא של אורי הייתה מגלגלת עיניים כשהייתי נכנסת אליהם הביתה עם הבוץ של השדות. כשהיא הלכה בפעם שאחרי זה ראיתי איזה זוג מתמזמזים על החוף והמצלמה שלי צילמה אותם. וגשם של מצנחים צף בלחות של העיר הזאת. פשוט יפה כל כך, היום הזה, באותו רגע שהוא התחיל, לפני הצהריים, יום שישי. הצבע של השמים התאים לצילום של "הקיץ האחרון שלי כאן", אבל אני לא חושבת שהוא יהיה. ביום שאחרי כבר התחלתי לראות את כל הצבעים מאותו היום דוהים לאט לאט לכדי יופי קבוע שיישמר לנצח בזיכרון. ידעתי שאני לא אצלם יותר דברים יפים אלא אם כן אברח מכאן, ידעתי שאני לא אשבור יותר שום דבר, אלא אם כן אעזוב. ואיכשהו, הגאות והשפל הביאו עמם ערימת בלונים לבנים שנשארו מהלילה הקודם. ואני לא עזבתי, אבל עדיין רציתי.


לתגובות, טקסטים, עכברושים מתים, שאר מכרסמים חיים וג'ינגס חאן:
walterh1900@nospammail.net

יום שישי, 6 במאי 2011

פרספקטיבות

ידיה של ד"ר סופיה שרמן מעכו את שדיה של הנערה. תחבה אצבעות תחת בית שחיה, העבירה אותן לתחתי שדיה וחזרה שוב אל הנקודה עליה עברה קודם. פניה השתנו מהבעת הכלום, להבעת ריכוז צורבת דרך משקפי הד"ר שלה. אחר השתנו להבעת רצינות – קשה היה להבחין בשינוי בין שתי ההבעות האחרונות.
"זה כואב לך כאן?" היא שאלה, מטעימה את ה"כאן". הנערה הנהנה בחוסר נוחות, שחררה את מרפקיה ונשענה לאחור, על שכמותיה – אלו יחזיקוה על הכסא המאוזן ללא הוצאת אנרגיה נוספת שלא היה בכוחה של הנערה לשחרר עוד.

-
ידיה של ד"ר שרמן בדקו שגרתית את שדיה של הפציינטית. אצבעותיה חשו דבר מה חשוד, היא שבה לאותה נקודה שנית, לנסות לחוש בהבדלים, להיות בטוחה לחלוטין בבשורתה לנערה.
"זה כואב לך כאן?" היא שאלה בחמלה ונענתה בהנהון.
הפציינטית החווירה. מתחה את ידיה לצדי גופה ונשענה לאחור .





לתגובות, טקסטים, מכתבי נאצה, מכתבי זימה, וירוסים, פרונוגרפיה ושאר ירקות [חוץ משומר]:
walterh1900@nospammail.net