קטי יושבת איתנו, ואני שוב עם אותם רגשות, מוצדקים ככל שיהיו, המבטים שלו חותכים אותי , לאט – לאט , צלבים קטנים, צלבים בינוניים. צלבים, צלבים הוא חותך בעורי. הדם שלי נוזל בנחלים דקיקים, זרזיפים איטיים של מבוכה, לאורך הרגליים הגסות שלי וגבי המקומר, המצולק כבר מפגיעות ישנות. בעודי בוחנת אותה שוב, יפיפייה נשית אמיתית, ללא שום פגם, הניצוץ עוד צעיר בעיניים הירוקות הגדולות האלו שלה, ניצוץ צעיר, ניצוץ מטורף של נעורים, אך לא תמים, שלא נטעה לרגע, אין כל תמימות בעיניים שלה. היא יודעת מה היא שווה, היא יודעת כמה היא מושכת, כמה היופי שלה משתק, יופי קטלני.
היא הדיוויד דאן שלי, בלתי שבירה, לא ניתנת לפיצוח, לא ניתן לנצח אותה, הדרך היחידה בשבילי לצאת בחיים מכל העסק הזה, היא להרפות, לתת לה להשיג בדיוק את מה שהיא רוצה ולאחר מכן את הדבר הבא שבו תחשוק. אני הצד האחר, זאת שכל דקה מחיי, כל שבריר שנייה, כל רגע של קיום, נראה בברור על עיניי, על פניי, על גופי, זיכרונות מצולקים כמו הרווחים בין חלק לחלק בתצרף.
דמי ממשיך ונוזל, מרפד לאט את הסדינים הלבנים שלו, אני גוססת. הלב שלי פועם לאט יותר, כל נשימה נוקשה יותר, כל פעימה חזקה יותר, נראה כאילו בפעימה הבאה הלב ירסק את צלעותיי, ירסק את דרכו החוצה מתוכי, מעיף איתו החוצה חצץ, קרביים ואורז לבן. ימשיך לדמם עוד מעט על הסדינים שלו, ידמם וירעד, ואז יחדל, ואז יחדל וימות שם בין שניהם, בינו לבין קטי היפה, הלבנה, הרכה.
העיניים הירוקות הגדולות שלה רואות אותי, צוחקות עליי, מתנשאות מעליי, אוספות לתוך עיניה את כל הכאב שלי בנונשלנטיות צורבת. הייתי רוצה למצוא בה פגם, אפילו משהו מזערי, משהו שיראה שהיא אנושית, איזה סוד קטן מלוכלך. לתלות אותה מצולקת וערומה על כל הקירות בעיר, כדי שכולם ייראו, כדי שכולם ירגישו קצת יותר טוב. אם לה, לקטי, יש סודות מכוערים, אז כולם יכולים להחזיק מעמד, כולנו אנושיים והיא חלק מאיתנו, חלק מפשוטי העם.
הדם שלי כבר נוזל עד אליה, צובע באדום ארגמני, כיין על עורה הצחור, נספג ברווח הקטן שנותר בינה לבינו. נראה שהדם שלי עושה לה טוב, מגביר את החשק המיני שלה, מעורר את החיה הטורפת שבה, טובלת בו אצבע אחת ומלקקת אותה בעונג, טובלת אצבע שנייה בדמי ונותנת לו לטעום, הוא כבר יודע את הטעם המתוק והמשכר של דמי, הוא שותה ממנו ליטרים בכל יום, לוחץ ישר על הלב, לוחץ בחוזקה ומוצץ עוד יותר.
אני שוכבת שם, בקצה המיטה, מאובנת בתוך הרגשות האלו שלי. נוזלת, מתבוססת בדמי, קול צחוקם מהדהד, איני מסוגלת לזוז יותר, לא לדבר, לא להניד עפעף, הדם נקרש סביב עייני, אותו הדם שבכיתי, הדם הקרוש, הקשה הזה ששומר על עיניי פקוחות, שלא אפספס חלילה שנייה מהרגע הזה. גם לכאוב כבר לא נותר בי רגש, הוא רוכן אליי מחייך, נותן לי שאיפה אחת אחרונה ושורפת מהסיגריה, בינתיים קטי שוברת לי אצבע אחר אצבע, כבר שברה כף יד שלמה, מפצחת את עצמותיי ביעילות, אני לא מרגישה כלל בכאב, לא מרגישה דבר. שניהם חוגגים, הוא כבר לא זוכר שהיה שם פעם משהו אנושי, שהייתי פעם משהו אנושי, גם היא כבר לא. משתה והם שיכורים שניהם מדמי, הם סועדים אותי בעליצות, כמו עורבים, כמו עורבים ואני הנבלה.
אני עוד מסוגלת לשמוע את הדי המציצות, לחוש את הרטט הנגעל שלי הם שואבים אליהם את לשד עצמותיי. בתיאבון לך יקירי, בתיאבון גם לך נסיכה. עודני כאן, מתבוססת בדמי, קצת מרוסקת, קצת אחרת, אבל עדיין כאן. עוד כמה צלקות נוספו, עוד זיכרונות לתצרף.
walterh1900@nospammail.net
