יום רביעי, 29 בפברואר 2012

יום שירה: "הטירוף הנזיל ביותר" ו"חמש דקות הפסקה"\ קיץ 2011


הטירוף הנזיל ביותר

אתה קורא עכשיו את
"האישה הכי יפה בעיר"

במצבך,
זה דיי מסביר למה
אתה דיי משתגע

מחליט לפעול לשלושה עשר כיוונים
בו זמנית
ונשאר במקום

אני חייבת לזוז
 הרגליים צמודות לאדמה
מהודקות בגומיות שחורות, עבות

אני לוקחת אותך איתי
מחזיקה אותך קרוב
אתה לא תיפול פתאום
אתה יודע,
אתה חייב להחזיק גם אותי

מהרגליים
מהראש
מהחזה
רק שאוכל לנשום.





חמש דקות הפסקה

" למה את מעשנת?" שאל הזקן בתחנה.
"למה? כל כך צעירה ו..." כבר לא הצלחתי להקשיב.
זה לא עולם לצעירים, לפחות לא הארץ לצעירים.
נדל"ן וחמצן, לימודים ועבודה.
רק ביקשנו קצת שקט ושלווה
מיטה לישון בה ובירה כשחוזרים הביתה להרים רגליים על השולחן.
הביתה.

אני מפחדת, אני כל כך מפחדת להשתגע.
אני עייפה, אני רעבה, אני לבד, כל כך לבד.

אז ביקשתי לי קצת הפסקה מהיום, קצת הפסקה מלהיות, קצת הפסקה מהחיים.
כשאני בהפסקת סיגריה אף אחד לא שואל אותי למה נעצרתי, למה אני לא עושה כלום.
זה ברור, אני צריכה הפסקה.
חמש דקות שקטות, חמש דקות של התבוננות.
עדיין חיה פה, נושמת פה, מביטה סביבי.
אני רואה את העולם סביבי.
חמש דקות שהוא חולף על פני מבלי שאצטרך להצטרף אליו.
                                                            לסיבוב של הכדור
                                                                        למרוץ האנושי
                                                                                    ל"דברים להספיק"

חמש דקות הפסקה.


אז אני יושבת בתחנת האוטובוס.
אני לא צריכה להגיע לשומקום.
רק מנסה לשרוף קצת זמן לפני העבודה.

יש מי שאומר שהשינה היא לחלשים.
יש שאומרים שהיא לעשירים –
השינה היא לאלו המסוגלים לישון.

אלו שלא,
קמים מהמיטה הארעית,
מוקדם בבוקר
ומעשנים.




walterh1900@nospammail.net