יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

10.11.12, כמעט סוף היום, תל אביב, קפלן 5


היי משה,


הייתה היום עוד הפגנה, שוב דופקים אותנו. שוב נבחרי הציבור שלנו בוחרים נגדנו, בוחרים להאדיר את הטייקון מעשן הסיגר, המשמין מנחת על חשבון האזרח הקטן. 


מה שקרה זה שכמה תאגידים היו צריכים לשלם בעיקרון מס של 30 מיליארד שקלים, אך נקבע חוק לפני כמה שנים שזה בסדר, אפשר לחיות ככה, שמישהו אחר ישלם. בתחילת השבוע הקודם עבר ברוב קולות של 38 מתוך 120 חברי כנסת (החלטתי שלא להעלות יותר מדיי שאלות בנוגע לאיפה היו כל השאר ואיך 38 אידיוטים הם "רוב"), בקריאה שלישית, חוק הרווחים הכלואים. ע"פ החוק – צומצם חוב המס של אותן חברות ל 3 מיליארד שקלים. 


נשאלת השאלה מי נותר לכסות את הבור התקציבי העצום שמותירות אותן חברות? קידום רווחים, קידום עסקים. ומה קורה איתנו? בממוצע הבור הזה שווה לכל אזרח במדינה 3375 ₪. מזכיר קצת את הסכום   שצריך נגיד בשביל שכר דירה, כדי שלא להיות הומלס, כדי שלא לחפור בפחים, כדי שלא... כדי שלא אשרוף את עצמי, בדיוק פה, כמוך.  27 מיליארד מגולחים, באמת, לא 15 אלף.
 



משה, לא שתקתי, באמת לא שתקתי, אני והחברים שלי, הקהילה שלי, האנשים שאני כל כך אוהבת צעקו ביחד איתי. ושנאתי את הרגע הזה כי הוא היה מלאכותי, כי איש לא שמע את המילים, כי הסדר והארגון של ההפגנה כיבו הפגנת זעם אמתית ולא מדובר מאיזה צד ללכת או איזה כביש לחסום, מדובר בחופש הדיבור שלי, בחופש הביטוי שלי שמקוצץ. איפשהו יש לי כנפיים, הן מנוונות, לא זוכרת אם אי פעם פתחתי אותן. בעיקר לא אחרי שפקחתי את העיניים, מאז כבר אי אפשר לעוף. 


החזקנו שלטים ומכתבי התפטרות של 38 חברי כנסת שהצביעו בעד אותו חוק, "חוק הרווחים הכלואים". אני החזקתי את השלט עם התמונה ומכתב ההתפטרות למר עוזי לנדאו. רציתי להגיד שהאדם הזה, כמו לפחות עוד 37 מושחתים המצביעים דרך קבע, יום יום בעד הטייקון, בעד הכיסא וכנגד האזרח הפשוט, הבוחר. עוזי לנדאו בתור שר האנרגיה והמים מקדם את הניסוי בפצלי שמן בעמק האלה שעלול משמעותית לפגוע במאגר מים, אחד הגדולים שלנו, "אקוויפר ההר". העיקר נמשיך להוציא הון עתק על פרסומות עם דוגמניות מתקלפות שאומרות שאין לנו מים לבזבז.
 


השחיתות גואה פה משה, מאז שהלכת אנחנו מדרדרים במדרונות תלולים אל מקומות מאוד אפלים. ביבי הוא המלך, שטייניץ הוא דוכס, מופז ליצן, אף אחד כבר לא זוכר מי זה, ברק רץ שוב לכנסת בגיל 70, כולם רצים, רצים. אבל ביבי מרכיב קואליציות ומרים איחודים מבהילים ומגביר את הפחד על איום איראני בזמן שהפחד האמיתי של רבים מאזרחי המדינה זה איך לא לישון בלילה בגשם. אני מנסה לחשב כמה דירות של דיור ציבורי אפשר לבנות ב 27 מיליארד? כמה עודף יישאר לחינוך? לרווחה? לפיתוח ערים? לפיתוח אנשים? לפיתוח קהילות? לא משנה, גם אם היו לוקחים מאותם חברות את המס שהן חייבות, זה היה מושקע בעוד פרופגנדה, בעוד איומים, בעוד הפחדות ואולי אפילו בעוד מלחמה. זה מה שקורה כשאביגדור איווט ליברמן הוא שר החוץ הכל יכול שלנו. 


משה אני מצטערת, אני פסימית. תחושות קשות מאוד בעקבות ההפגנה אמש. ידענו שאיננו יכולים לחסום את המפלגות מלהגיע להפגנה. זו תקופת בחירות והן באו להציג עצמם כאלטרנטיבה למפלגת השלטון המסואבת. הייתה לנו תקווה שיגיע גוש אזרחי גדול שיסתיר את המפלגות. במקום זה האזרחים בחרו להדיר את רגליהם בתירוץ שהם לא רוצים להיות בהפגנה "מפלגתית". השקענו בשלטים כדי לנסות להיות יותר דומיננטיים, אך שיתוף הפעולה האזרחי היה זעום, היה מאכזב כל כך, היה מביך. נלחמנו מול מפלגות מאוד מאורגנות שיש איתם הרבה חבר'ה צעירים וגם טובים, שיתנו לאזרחים להיות קדימה. משה, זה באמת קטנות, באמת זוטות. הרי בסך הכל גם אותם חבר'ה צעירים של התנועה הירוקה, מרץ, דע"ם, חד"ש ועוד – גם הם אזרחים קטנים ופשוטים שנדפקים על בסיס יומיומי. כואב לי שההמצאות שלהם בשטח מרחיקה אנשים מלהגיע להפגנות. כואב לי על הפלגנות. כואב לי על חוסר האמונה. 


אני עומדת כאן על המדרכה, רחוב קפלן, מספר 5. השיחים של הגדר החיה של הבניין עוד חרוכים. לפעמים אני רואה את זה ולפעמים לא. עכשיו, אחרי הגשם, הרוחות, ההפגנה שעברה רק בנתיב אחד של הרחוב מבלי להפריע לאף אחד, מבלי שאף אחד בכלל שם לב. למה שמישהו ישים לב לאנשים שצועקים ברחוב, או למה שהם צועקים. אני לא יודעת כבר איך לנסות להעיר את האנשים. אני כבר לא יודעת איך. זה נטל כל כך כבד, הרבה יותר מדיי כבד בשביל בחורה בת 25. אני לא יודעת מה יעזור? למה כל כך מעט אנשים עומדים כנגד חלקים כל כך גדולים מהעם שהם נלחמים עליו והעם, העם לא מאמין בהם, לא מאמין בלב הטוב, לא מאמין בכוונות, לא מאמין באהבה, בחום, בקבלה, בהקשבה, בתקווה. אני ילדה קטנה שמשחקת ב"הפגנה", אני ילדה קטנה עם תקווה. אם לא תהיה לי תקווה אין שום סיבה להמשיך עם העמדת הפנים. אני כאן כי עוד יש לי תקווה קלושה הצליח לשנות, למען עתיד טוב יותר באמצעות שוויון מעמדי, באמצעות נטרול הגזענות, האפליה, האיפה ואיפה, באמצעות החברות. 


משה, אני מפחדת לאבד תקווה. בפעם האחרונה שפגשתי בך כעסת ממש, אמרת שאנחנו סתם יושבים ומנגנים שירי מחאה, כעסת ממש. גם אני כועסת. לפני כמה זמן ראית סרטון שבו רואים אותך מדבר בכנס של המשמר המקומי בחיפה בחורף לפני שעזבת אותנו. היית שם נחרץ, היית שם חכם, הבנת אז את המשמעות של קהילה, של אנשים הרבה הרבה לפני שאני הבנתי את זה. אז כנראה שחלאס הפגנות, בעיקר הפגנות כאלה. הרבה אנשים שמאמינים בנו ובדרכנו לא יכולים לצאת להפגנות משום שהם אנשים קשי יום, עובדים מבוקר עד הלילה ולא מצליחים להתכלכל. אנחנו צריכים להתאחד ולהתלכד תוך עזרה הדדית. 


משה, אני לא הבנתי אז, לא הבנתי כשאמרת שאין לנו זמן. לקחתי את הזמן. למרות שהרגשתי שאיבדתי הרבה הזדמנויות בדרך כי המצב הכלכלי והחברתי גמר אותן, באותו זמן הזדמנות לדירה והזדמנות לאהבה. אבל זה נגמר, נגמרו האשליות. אנחנו במלחמה, אנחנו במלחמה באמת ויש לנו זמן קצוב. אבל הדרך היחידה באמת היא לעשות את זה לאט ובאלגנטיות. אנחנו צוברים כח אדם ומייצרים קשרים ועוברים שינויים. אנחנו לא מאבדים תקווה וזה משאיר אותנו חזקים, אנחנו ה"נגד", אנחנו קומץ ער מתוך 99% משועבדים. אנחנו תנועת השינוי העולמית, אנחנו נהפוך את המושחתים מדושני העונג ללא רלוונטיים. אנחנו כאן.  

פורסם גם ב J14



2 תגובות:

  1. בחיאת הילי,
    מי שלא באו להפגנה - זה בטח לא משום, שהם "קשי-יום" (פאק איך שאני *מתעב* את ההגדרה הזאת!! כ"כ אופיינית, לכל אותם "מסכנים מקצועיים", ש*לנצח* יצביעו ל"ליכוד", ע"מ שיהיה להם, תירוץ להוסיף ולהתבכיין גם להבא....טיפוסים דוחים ומחליאים ע"פ *כל* קנה-מידה) ובטח ובטח, שלא משום, ש"היו גם שלטים ופעילים של מפלגות"... בחייך, הרי לולא כל פעילי-המפלגות, לא היו אפילו עשרים איש, בהפגנה האולטרא-מצ'וקמקת הזאת.

    זה גם לא בגלל הגשם ולא בגלל האוטובוסים ולא בגלל כלום.

    לא בגלל שום-דבר כזה.

    אני הייתי שם; אני ראיתי, את כל המוני התל-אביבים המפונדרקים, העומדים בתור, להיכנס לכל-מיני פאבים ובתי-קפה, ממש על נתיב-ההפגנה.

    אני ראיתי, את כל אותם אלה, שפשוט עברו שם, בחוסר-עניין מופגן.

    לא "קשי-יום" ולא בטטה.

    לא שלאותם "קשי-יום", יש איזושהי זכות להתלונן על משהו, כאשר אינם טורחים, אפילךו, להגיע להפגנה, לא חשוב באיזה תירוץ!!

    אבל כל אלה, שטיילו שם, לא נראו קשי-יום. בליינים היו אלה, שנקינאים סטנדרטיים, המוכיחים בכך, שביולי 2011, אף-אחד לא התעורר ולא בטיח. איש לא התעורר. העם הארור הזה, ממשיך לנחור בקול כה רם, שהסדין נקרע מן הנחירות!!

    אז די כבר. הכל היה בזבוז, הכל היה מיותר - לא מחאה ולא בטטה.

    ביולי-אוגוסט 2011, היה פסטיבל נחמד; ביולי-אוגוסט 2012, היו נסיונות פתטיים לשחזרו; וזהו-זה. זאת האמת לאמיתה.

    השבמחק
  2. שמע, אני גם בשלב שאני לא רואה הרבה על מה להלחם, אבל יש מעטים ששווה להלחם בשבילם. שכל שאר העבדים ימשיכו בשלהם. יום אחד, אולי, גם להם זה ייפול על הראש.

    השבמחק