קרוקודיל

בלילה,

לוע פעור,

שיניים חדות,

באות כנגדו,

והוא – זוכר את הדודה –

גוהרת מעל קרוקודיל אימתני,

עוקרת שיניים.

לוחצת רגליים.

מולקת ציפורניים, משאירה כפתורים.

עצמות הצידה, דם וקרביים.

רק את העור הפכה לתיק יוקרתי.

עכשיו היה הוא נינוח,

כבר לא פחד מהקרוקודיל,

לא פחד מהלילה.

ואז, לפעמים, כשנתן לראש לעוף

בחשבות רעות, על שטנים ובדידות

הצמיח התיק של הדודה,

שיניים חדות,

רגליים מתגשמות –

כפתורים לציפורניים

עצמות, דם וקרביים.

לפעמים בלילות אחרים,

הוא שב,

מאיים לטרופו.

walterh1900@nospammail.net