זעקת יהודה\ הילי ולטר

 הם יוצאים מהמקום שבו הם גרים עכשיו, אחרי שבפעם השביעית כבר גורשו מהרחוב אל רחוב אחר, אל קצה אחר של הפארק. ההורים חזרו מהעבודה בדיוק, גם הילדים מתארגנים. תיק קטן עם ערימות של פלאיירים – היא לא תשכח את שעשו לה. היא מקבלת את החינוך הכי טוב – חינוך רחוב, הרחוב החדש. ברחוב החדש היא יודעת, זה בית, יש פה אנשים שאפשר לסמוך עליהם. אנשים שרואים מה היא מסוגלת לעשות ושילחמו על כך שהיא תוכל להגשים את זה. 

ראש העיר שלהם מדבר על משטר צבאי בעיר, הוא "לא סופר כאן אף אחד". לא  אותה, לא את משפחתה, לא את חבריה, לא את הקהילה.  בערב, בכיכר, היא מחלקת פלאיירים, בשקט, נושאת כבר רק חצי תמימות, את החצי השני של הילדות כבר גנבו לה. אני לא מסוגלת להפסיק להסתכל עליה והלב מחמיץ בכל תמונה שאני מצלמת אותה, בכל פריים שאני זוכרת בראש כשהיא כבר מפזרת את הפלאיירים על הרצפה – מי שירצה כבר ייראה אותם.

היא לא משמיצה, גם על הפלאייר שהיא מחלקת כתובה רק האמת, ציטוטים ללא עריכה, לא מתוקן, לא ברור, ברור מספיק. והיא בכתה כשהיא ראתה את קלגסי המשטרה מתפרעים כנגד המפגינים ולוקחים באלימות אחת, בחורה יפה, מחונכת, מבית טוב, אחת שהגיע לה הכל. אז בשעה שאחת ישבה לקרוא איזה ספר בתחנת המשטרה, השאר צעקו מתחת לבית של ראש העיר. ומרוב הצעקות – הבניין זז מעט, ואיזה לב שם רעד. בביתו של ראש העיר החלו להופיע סדקים בתקרה. הוא שלח את אשתו שתדביק עליהם פלסטרים. ולקולות הנפצים והמגהפונים הוא נשכב מכורבל במיטתו החמימה והנה טיפת גשם לחה מטפטפת לו על הכר, ממש ליד הראש.

walter.h1900@gmail.com
Off Notes בפייסבוק
הפרופיל שלי

דמיון מפותח 2005

בלילה שלפני העצרת השתכרתי ממש. פתחתי את השפה ושברתי חצי שן. התעוררתי בבוקר עם האנגאובר מטורף ובקבוק של אספירין לידי. מטושטשת מדיי להבין מי דאג לי בכלל, מטושטשת מדיי לשים לב לשקית הקרח הנוזלת עליי. השותפה שלי נכנסה לחדר לקראת הצהריים, הייתי ערה כבר שעתיים לפני זה, אך ניסיתי למצוא חצי כח לצאת מהמיטה ולשטוף מעצמי את כל הדם. היא הכינה מק נ' צ'יז במיקרו – התרגשתי, הנה משהו שאני יכולה לאכול. נכנסתי למקלחת לפחות לשטוף את פניי וראיתי שם דמות מטושטשת וחיוורת. שני, השותפה שלי, עוד צעקה מהמטבח  שהולכים היום לעצרת ואני מעמידה פנים שא שמעתי את דבריה. "אוי לא!" נאנחתי, "איך אני אסע ככה לתל  אביב?". שאלתי את עצמי ביאוש."זה נראה כמו מחלת מין!"

יבבתי לשני בתקווה שתחוס עליי ולא תכריח אותי לנסוע. מצד שני – כל כך רציתי לנסוע, הרגשתי שאם לא אסע אני אפספס את נקודת התפנית שלי. ברור לכל שהייתי צריכה אותה במיוחד באותם ימים. "זה רק נראה קצת כמו ניתוח פלאסטי שלא החלים עדיין... חוץ מזה... זו עצרת לשלום!", שני ניסתה לנחם אותי באופטימיות מתפרצת. לא יכולתי שלא לחייך אל חיוכה. "אני פשוט מרגישה מטומטמת!  איך הצלחתי לפתוח לעצמי את הפרצוף דווקא היום?", שאלתי אותה ואותי. "דבר ראשון- כן, את קצת מטומטמת. דבר שני, כאילו שביום אחר היה מתאים לך יותר לפתוח את הפרצוף. ודבר שלישי, אין לי מושג איך עשית את זה, הייתי שיכורה מתה ופתאום צעקו לי שאת מדממת על האספלט מחוץ לפאב".

לקחתי עוד קצת אספירין ותפסנו את האוטובוס לעצרת. אני זוכרת שראיתי איך הנגב מתחיל להיות קצת ירוק יותר. כפי שזכרתי את צפון הארץ שכל כך התגעגעתי אליו. התגעגעתי וברחתי. תהיתי לעצמי, בעודי מביטה מבעד לחלון האוטובוס. ייתכן שהגיע הזמן להפסיק לברוח? חשבתי לעצמי מה ממתין לי במקום אחר. האם לא כדאי בכל זאת לנסות? להישאר? אבא אומר שאני לא מתמידה בשום דבר. הוא צודק, אף פעם לא התמדתי, אף פעם לא סיימתי כמו שצריך – אם זה את בית הספר, חברויות, מערכות יחסים, תחביבים, עבודה וכו'..."אבל אני רק מנסה בינתיים..." יכולתי לבכות אם לא הייתי כל כך מאוכזבת מעצמי.

כבר היה חושך כזה עם מלא אורות ניאון של העיר. התרגשתי קצת, לחשוב שהדבר הכי קרוב לציביליזציה שראיתי בחודשים האחרונים היה התחנה המרכזית של באר שבע. שני סידרה לי קצת את המייק אפ ושאר האיפור שנמרח על חלון האוטובוס שנרדמתי עליו וייתכן שדפקתי את הפרצוף  שלי עוד מעט יותר עליו. מילא, אני כבר לא מרגישה כלום. 

כשהתחלנו לעבור את המחסומים שמעתי את שוטי הנבואה מתחילים לנגן את "קול גלגל". התחלתי להיזכר בפעם האחרונה שביקרתי את ההורים. זה היה ביום כיפור. ניסיתי לצאת לטייל קצת ברחוב, אך לאחר סיבוב אחד הרגשתי כל כך טמאה בין כל הקדושה הזאת. קשה לי להיות צבועה, זה יושב לי בכובד על המצפון. קשה לי להיות צבועה, כמו אלו שהולכים עם חולצה לבנה מכופתרת, כיפה על הראש ודוקרן בכיס. קשה לי לחשוב שבן אדם דתי מאמין, כזה שקורא לחוקי המוסר הבסיסיים שלי, ערכי הדת שלו, "עשרת הדיברות" ובראשן – “לא תרצח". לובש חולצה לבנה מכופתרת, מגוהצת. חובש כיפה והולך לרצוח – בשביל אמונה? בשביל דעה?לא דתייה, לא חילונית. לא אשכנזייה, לא מזרחית. לא ימנית, לא שמאלנית. לא מאמינה באלימות. לא מאמינה בלרצוח.

כשישבנו שם על הדשא, מרחוק, ניסיתי לחשב לעצמי את  כמות האנשים שעוד נשארה בהם תקווה. אולי לא לשלום אמיתי וחם כמו שחשבתי להאמין בו כשהייתי צעירה ותמימה. פשוט להאמין שיהיה טוב. להאמין שאנחנו שני עמים שונים – יהודים, ערבים. וכמו שבנינו ישנם כל כך הרבה פלגים – בין השמאל הקיצוני – שמאל- ימין- ימין קיצוני. בדיוק כמו אצלנו, מלבד הרצון להתלהם ולזעוק ססמאות כמו "מוות לערבים", "מוות ליהודים". יש את האנשים  כמוני, כמו האנשים שישבו לידי על הדשא בכיכר ורק רצו לחיות בשלווה, רק רצו לשכב על הדשא בדיוק כמו ברגע הזה, להסתכל על הכוכבים ולא לחשוש. באותו רגע חשבתי על תקווה, על התקווה לשלווה.

וכשעלה לבמה ביל קלינטון. כשביכה על מות חברו. כמו התחנן שנהיה סובלניים יותר. שלא נתלהם בגלל דעה, בגלל דת ואמונה. התחנן שלא נרצח בשביל מה שכולנו רוצים. כולנו רוצים לחיות בשקט, כולנו חושבים שאנחנו יודעים איך נגיע למצב הזה של "לחיות  בשקט". לא בידיי התשובה, אני רק מאמינה. לא באל אחד ולא בכמה, לא בארץ ישראל השלמה וגם לא בלתת את רמת הגולן. אני מאמינה שיהיה טוב. יש לי מן תקווה נאיבית שכזאת שאני חייבת להאמין בה."...You may say I'm a dreamerBut I'm not the only oneI hope someday you'll join us And the world will be as one...".

בלילה, כשחזרנו למדבר, יצאתי החוצה קצת לטייל. רוח סתיו יבשה ליטפה את הפנים העייפות והחבולות שלי. נזכרתי בשופר שבקע מבית הכנסת ביום הכיפור האחרון. נזכרתי איך רציתי באותו רגע שבאמת ייפתחו השמים – יבלעו את הסליחות האמתיות שלנו, ייקחו את החטאים שלנו, ייקחו את כולנו. התחננתי שנפסיק להילחם בכל העולם, בעצמנו, בשום דבר. התחננתי שהשמיים ייקחו את כולנו ויחזירו אותנו עם תמימות אמתית של ילדים – התמימות וחוסר ההבנה הזה שעדיין טבוע בי. אז למה לא נוכל לדמיין ובאמת להגשים חלומות? למה שלא נחיה לפי שיר של ג'ון לנון? בלי מדינות, בלי דת, בלי סיבות להרוג? זה לא כל כך קשה אם רק מנסים.

ראיתי בין השיחים המרוחקים חיות רצות אחת אחרי השנייה. ראיתי טורפים. האם אנחנו טורפים בשביל לאכל את הרעב? האם זהו רק הזעם שאנו צריכים לשחרר?תמיד תהיינה לנו סיבות לזעום, להתלהם, להרוג. האם יש לנו מספיק סיבות שלא לעשות זאת?

מישהו שומע? 27 לאוקטובר 2012 (טקסטישי)

מישהו שומע? אני הלוזרית הכי גדולה שהעולם הזה השפריץ מקרבו, אני הכישלון הכי גדול, אני אכזבה. לא אני לא אכזבה, אי אפשר להיות אכזבה אם מעולם לא ציפו ממך לכלום. אבל גם ממה שציפו ממני, אני בקושי מסתדרת – "תתקיימי". "תמצאי עבודה בסדר שמשלמים בה בסדר, לא משנה במה, לא משנה במה תעבדי". "תמכרי את הנשמה שלך לשטן, תמכרי לכל עמישראל חרא שהם לא באמת צריכים" – קסטרו, זארה, פוקס, טי.אן.טי, כל קשקוש אחר, סלולאר, לווין, כבלים, קפה אחד ויחיד עם מליון שמות שונים. (אגב, מעולם לא שתיתי קפה הפוך).

אז עברתי שוב לתל אביב ואמרתי שהפעם אני אסתדר, הפעם אני יודעת מה לעשות ואני אצליח, מצאתי לעצמי איזה ארגון שמטרתו היא לשמור על הסביבה, אבל שוב, לא הצלחתי להסתדר, כרטיסי אשראי מפה, אופורטוניזם, כלכלה, דיכאון, אהבה, חוסר אמונה, נגמרה האמונה בטיבו של האדם, נגמרה האמונה בשכלו של האדם. האדם מנוון, אנחנו דור של דקדנס תרבותי, רוקדים על גוויות, על רסיסי חלומות. אנחנו לא מסוגלים יותר להתמודד עם כלום. ואני, אני עומדת מול כל זה עם עיניים פקוחות, הלוואי שיכולתי לעקור את העיניים מחוריהן, הלוואי שהיה לי זיכרון קצרצר, של כמה שניות, להתרגז ולא לדעת למה, ולשכוח שבכלל התרגזתי, כי זה לא משנה על מה.
אני כישלון, כי אני לא מסוגלת לקבל את זה – כי אני לא מסוגלת לתת למישהו אחר להלחם. לא בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר. אני כועסת ומתוסכלת – אני לא מאמינה לאיש, העולם הזה דפוק מדיי. כשאומרים לי שהכסף הוא מהות החיים אני משתגעת מזה, זה לא אמור להיות ככה. כשאומרים לי "אז איך את רוצה לחיות בתל אביב בלי כסף?", הם לא מסוגלים להבין שהשפיות שלי, שנשמה שלי יותר חשובה מכסף, אני מעדיפה לגור מסופקת מעצמי ברחוב, מאשר לשנוא את עצמי במוקד שירות לקוחות או בלנסות למכור לאנשים דברים שהם לא באמת צריכים. אין בזה נשמה, אין בזה אנושיות.

למען האמת, אני כבר לא יודעת מה זה אנושי. העולם של היום קשה כל כך ומחריד. כנראה שאנושיות אחרי הכל ועם הכל זה פשוט לשרוד. אבולוציה. פעם הדרך לשרוד הייתה קהילה בעוד שכיום הדרך לשרוד היא להיות רובוט, היא להסתובב בעולם כמו שלושת הקופים: לא לראות, לא לשמוע, לא לדבר את מה שמציק – שום דבר לא מציק. כל יום אני מוצאת את עצמי על ציר ההגנה – לוינסקי, פלורנטין, הגינה, התחנה, שכונת התקווה. אלו המקומות האנושיים ביותר לדעתי, אנשים מסתדרים, איכשהו, מבלי לתכנן, מבלי לדעת איך. אוספים מפה, לוקחים משם. זו לא דרך לחיות, זו דרך להתקיים, לשרוד.
השאיפה שלי כיום, לשנה האחרונה (בתקווה) של התואר היא לקיים את עצמי מעבודה בחינוך, מיצירה של משהו חדש, מאמנות (אולי, אולי לא, ככל הנראה לא). משהו קצת ערכי יותר, משהו עם מוסר. עבדתי בכל הארגונים האלה שציינתי קודם, בכל החברות, בכל התאגידים, הייתי בורג קטן בכל כך הרבה מקומות, בורג קטן סביב שכר מינימום שבלתי אפשרי לחיות ממנו ואני – אני לא יכולה עוד. אני לא מוכנה עוד לאבד את עצמי רק בשביל להתקרב לקיום מינימאלי. זה לא הגיוני, זה לא מוסרי, זה לא הוגן!

להורי היקרים,אני מצטערת. אני יודעת שאתם בטח חושבים שאני מפונקת, אבל באמת שלא התפנקתי בשנה וחצי האחרונות – מלבד העובדה שהתפשרתי והלכתי לעבוד בחברה תאגידית מסואבת בתוך ההון שלטון במשך תקופה – ועוד עשיתי את זה אחרי שהתעוררתי סופית, אחרי שהעיניים שלי נפקחו ושנאתי את עצמי כל כך, ובאתה תקופה אפורה של כלום, של תחושת זילות ועבדות התעסקתי כל הזמן עם הגבולות של השפיות, עם הקווים של בין חיים למוות. אתם לא יודעים כמה זה הרג אותי, אני לא מוכנה לזה שוב.
אני לא מפונקת – אני ערה! אני קמה ואני עושה ואני מנסה כל כך, אני נלחמת, בכל הכח אני נלחמת. ואני לא רואה נקודות אור, ואני מאבדת תקווה, ואני לא יכולה לאבד תקווה. זה מפחיד, כשהאופורטוניזם משתלט על המדינה שלי, כשהכסף הופך להיות ערך, כשאנשים כמוני נאכלים בלי מלח, כשאנחנו הערים והאכפתיים הופכים להיות מיעוט נרדף. תאמינו לי, זה לא קל, זה לא כייף. אני לא עצלנית, אני פשוט כבר לא מאמינה לכלום – לא משנה כמה אני אנסה להחזיק בשיניים באיזה משרה שאני לא סובלת אני עלולה בכל רגע להיזרק, ואם אין לי עזרה – מספיק חודש אחד בלי עבודה בשביל לגמור ברחוב. אחרי הכל אל ההורים אני לא חוזרת.

אז אתם באים אליי וזורקים עליי את הייאוש שלכם, זה שהאכלתם אותי בו כל החיים שלי, כל דור ההורים – הייאוש הזה שאחראי מאוד לאדם שאני היום, עם הכאב הזה שאני נושאת היום. אתם האכלתם אותי בייאוש וקהילת המחאה האכילה אותי בתקווה ובסופו של דבר הקאתי הכל – את הייאוש ואת התקווה, ואת האהבה ואת השנאה, ואת הכאב הגדול ואת רגעי האושר. מקיפים אותי אנשים טובים היום, לרובם אין גרוש על התחת, אבל אנחנו מסתדרים, אין לנו ברירה אלא להסתדר. אנחנו מנסים לתמוך אחד בשני, כשאפשר, כשזה לא כואב מדיי, כשזה לא גורם גם לנו לקרוס. אני משתדלת להסתיר את זה, אבל רואים עליי שאני קורסת נפשית, לא יודעים עד כמה. הכאב הגדול לדעת שאתה לא יכול לעזור לכל העולם. ומעבר לכך שאף אחד לא יוקיר תודה ולא יעריך את הניסיונות שלך. מלחמות והפגנות מול עמידר וביטוח לאומי. אמא שלי אומרת שאני צריכה לדאוג לעצמי כי אף אחד לא ידאג לי, אבא מסנן איזו הערה צינית. הם לא יודעים שבראש שלי מסתובב אדם שלפני בערך שלושה חודשים הצית את עצמו מול העיניים שלי וכולנו יודעים בדיוק למה. כי אי אפשר לחיות פה יותר ככה! מספיק עם הזיוף הזה! זה לא משנה מה נעשה – יש כאלו שיש להם הכל ויש כאלו שאין להם כלום ואין שום אפשרות לצאת מהמעגל האחרון. שום אפשרות. אמא שלי לא יודעת שכשרואים בן אדם שורף את עצמו למוות בגלל העוולות של השלטון אז זה מכרסם בראש ולא שוכחים את זה ולא סולחים על זה, ברגע שרואים אנשים חוטפים מכות, משפות מגורשות מפחונים, ילדים קטנים מצולקים בטראומות של גירוש, חברים שנעצרים ונכלאים על ידי משטרת המחשבות כמו בסיפור של קפקא – זה קורה כאן כבר עכשיו! אז אני לא אוכל יותר לעולם להיות בן אדם רגיל – אנשים רגילים נראים לי חסרי אנושיות, חסרי חמלה, חסרי מודעות. אולי אני הדפוקה, אולי אני זאת שהסתובב לה בורג, לפני שנה וכמה חודשים, ועוד אחד שהסתובב ביולי השנה, ועוד כמה ברגים שהסתובבו בין לבין – אולי כל אלו שהסתובבו להם ברגים הם פשוט האנשים הערים, אלו עם העיניים הפקוחות – אלו שרואים את העולם כמו שהוא באמת ופשוט לא מסוגלים להבין אותו ולא מסוגלים לקחת בו חלק כי הוא כל כך קשה ונוראי ורובוטי ולא חומל ולא חושב.
אני חייבת למצוא דרך לשרוד, חמשת הממים – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. אי אפשר להתפשר. אני אוכלת בעיקר ירקות – כל השאר יקר מדיי, גם ירקות כבר הופכים להיות סוג של לוקסוס. מעון – הבדיחה הגדולה – האי ודאות הכי גדולה. מלבוש – יד שנייה, יד שלישית, סמרטוטים מהשוק – זה לא באמת משנה, מורה? מרפא?

מפלגת הליכוד, אני לא זוכרת איך היא הייתה קודם, אומרים היום גם מתוכה שהיא מפלגה שסיגלה לעצמה מדיניות קפיטליסטית חזירית – אז אדון ביבי נתניהו מכר את חמשת הממים של ג'בוטינסקי לכל המרבה במחיר. הנה אבדו להם ערכי המפלגה. לא הבטיחו לנו גן של שושנים, הבטיחו שאם נעבוד קשה נצליח – אני רואה שזה גם לא ככה. כח אדם הוא זול, בעיר תל אביב בעיקר, אנשים הם כמו זבל, אז זה בסדר גם לזרוק אותם מכל המדרגות, לרחוב, ואולי גם החוצה מהרחוב לסמטאות חשוכות ומחילות מטונפות. יש משפחות שלמות שאיבדו בתים בשנה האחרונה, משפחות שחיות ברחוב, רווקים שחיים ברחוב, זוגות שלא יכולים להיות ביחד בגלל המשוואה המחרידה, האכזרית ומקפיאת הדם של כסף = קיום. קיום ותו לא. רק קיום. לא יותר מזה.

תהל פרוש כתבה על כך שהכסף לא נותן קיום, מעבר לכך – הכסף לא נותן לנו לחיות. ההבדל בין קיום לחיים הוא מהותי. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לעשות את מה שאנחנו טובים בו, להתקדם, להתפתח כבני אדם. הרדיפה אחרי הכסף עוצרת את גלגלי האבולוציה. הנה נתקענו ומכאן, כמו שזה נראה כרגע, לא נצליח להתקדם. אנחנו חולים, הדבר היחיד שמתפתח כיום, שעובר סוג של אבולוציה זה הכסף, העושר, הקפיטליזם החזירי, חוסר המוסר. אנחנו דור של עבדים מודרניים, נלחמים על חצי שפיות. האדם לא יתפתח, לא יעבור אבולוציה כל עוד הוא רודף אחרי החומר – אחרי הנהנתנות. אנחנו צריכים להתנתק מהמושגים השקריים שמנהלים את הקיום שלנו כבר דורות על גבי דורות. אנחנו צריכים להתנתק מהבנקים, מחברות האשראי, מהמותגים, מהממשלה השקרית, מהמדינה השקרית. אנחנו צריכים לחזור לחיות חיי קהילה, באמת. להקים לעצמנו מעין ביטוח קהילתי, ביטוח אמיתי, גב אמיתי. אנחנו צריכים לבנות לעצמנו את הקהילה שלנו, שתתחזק אותנו ותקים סביבה עוד קהילות אוטרקיות שמשתפות פעולה עם קהילות אוטרקיות אחרות. אנחנו צריכים להלחם בשיניים, כולנו נלחם בשיניים שלפחות לכל אדם בקהילה שלנו יהיו את חמשת הממים של ג'בוטינסקי.

אנחנו צריכים להפסיק להאמין להם – להפסיק לקרוא לעצמנו אלטרנטיבה – אנחנו לא אלטרנטיבה! אנחנו הדבר. אנחנו לא השוליים – הם השוליים! אנחנו נחזיר את החיים שלנו למקום שבו הם הפסיקו להתפתח והתנוונו – אנחנו נחזיר את עצמנו למקום אוהב יותר ומקבל, למקום חם, משפחתי, קהילתי, מקום ערכי ומוסרי, מקום לומד ומתפתח. רק כך נצליח לעבור לשלב האבולוציוני הבא, רק ברגע שנוקיע מעצמנו את הווירוס הנוראי, רק כשסוף סוף נחלים.

פורסם גם ב J14

walter.h1900@gmail.com

הקווים האדומים שלנו 19 לאוקטובר 2012

הגיעה ההחלטה לעשות משהו, אולי בפעם הראשונה שרעיון פוגש בתגובה וקם לפעול. אז כמה שעות לאחר שהתגבשה ההחלטה - הדבר נעשה. טושים, בריסטולים וכעס גדול. הנה, שכחו להסתכל עלינו, שוב, שכחו הפוליטיקאים שהם אמורים לייצג אותנו, שהם אמורים לעבוד בשבילנו - אנחנו כאן להזכיר להם במעט. הפעולה הראשונה שלנו כתא, תא שמכריז על עצמו כחלק מרשת תאים, תא שמטרתו היא גם לחבור לתאים אחרים קיימים ולפעול יחד תחת אותה קשת אידאולוגית של האזרח במרכז, של החמלה, של האנושיות, של הצדק החברתי. יצאנו לשטח לספר כנגד אילו עוולות אנחנו מתכוונים לעמוד, אילו קווים אדומים נחצו בעבורנו ואנחנו לא נשתוק על כך. אנחנו מעוניינים לשמוע בנוסף, מכל מי שרוצה לספר, מה הקווים האדומים שלו, אלו מהם כבר נחצו?




"רעב מצמיח תודעה" (תבעירו ת'מדינה - מעוז פלד והטייסים)
חפשו בפייסבוק: דרקון ירוק - צרכנות חברתית, ישראל יקרה לנו, מחדל העסקים הקטנים, חרם צרכנים על מוצרי מזון




מעצם בניית התחנה המרכזית החדשה בתל אביב נגרם נזק סביבתי גדול לתושבי הסביבה, נזק שנמדד במיליונים רבים של שקלים, ללא חישוב הנזק החברתי הכרוך בו. המחאה של התושבים החלה עם בניית הגשר שהוביל את האוטובוסים אל הקומה השישית של המבנה בצמוד לבתיהם. הבניה בצורה הזאת ללא ספק קיימת בעיקר באזורים הדרומיים של העיר – הכל לשם הקדמה. לדרוך על השכבות החלשות, לרמוס את השוויון, לחנוק אותנו ולא רק במקרה הזה כמובן. ההון – שלטון מרעיל אותנו – את האוויר, את האדמה, את המים. מנפחים את כיסיהם בתואנת שווא שזה בשביל האנרגיה והקדמה של כולנו. לא עוד! הבריאות שלי, הריאות שלי לא יהיו מוקרבות עוד בשביל הקדמה והאנרגיה. עברתם את הקו האדום!









החינוך שלי ושל דור העתיד - זה הקו האדום שלי!  


אז מה יש לנו נגד ביטוח לאומי? זו הוא המוסד שהיה צריך להיות הביטוח הלאומי (!) שלנו(!), שילמנו ושילמנו כדי שיהיה לנו גב, כדי שלא יתנו לנו ליפול - צריך להיות לנו הביטוח, צריכה להיות לנו רשת ההצלה החברתית הזאת כי ילדים רעבים זה לא טרגדיה אישית! הומלסים זו לא טרגדיה אישית! אנשים שמתים בזמן שהם מחכים לקצבה על אובדן כושר עבודה זמני או לא זמני, על קצבת נכות, על קצבת זקנה, על הבטחת הכנסה, על לעזור באמת למי שקשה להם למצוא עבודה, לתת הכוונות, לתת יעוץ תעסוקתי - לכל אחד - ובחינם. צריך להיות האינטרס של המדינה, של הביטוח הלאומי, לתת מקור פרנסה ותעסוקה המתאים לכל אחד. אני מוחה על זכותי להקים משפחה, יום אחד, שתהיה לי האפשרות לפרנס ולכלכל אותם. אני מוחה על זכותם של הרבה משפחות שנקלעות לקשיים שמתפרקות מול עוולות הביטוח הלאומי. לא לאדם הפרטי ולא למשפחתו יש את הגב שבמשך שנים על גבי שנים דאגנו שיהיה לנו. לאן נעלם תקציב הביטוח הלאומי??? מכאן כבר אין לאן ליפול. זה הקו האדום שלי!
חפשו בפייסבוק: המוסד לסיוט פרטי ולאומי





חפשו בפייסבוק: בנקים - לא מעל החוק, מכסחי הטייקונים



  אחד מהנושאים שהיו אמורים להיות מובנים מאליהם במדינה הזו, זו ההתייחסות לניצולי השואה וההבנה שעלינו לוודא שמעבר לזיכרון השואה, גם חייהם והתקיימותם הבסיסית יהיו על הצד הטוב ביותר שאנחנו יכולים לאפשר. אך עשרות אלפי ניצולי וניצולות שואה בישראל אינם מקבלים את מלוא זכויותיהם או אפילו אינם מוכרים כניצולים למרות שחוו שלטון נאצי על ארצם. הקו האדום עבר כבר מזמן, בניצול או הניצולה הראשונים שהלכו לעולמם בתחושה שלמדינה הזו לא איכפת מהם. מוסדות המדינה, ביניהם הביטוח הלאומי, אחראים למצב. גם מי שאינם ניצולי שואה, אך חיו את חייהם במדינה הזו, שילמו מסים ושלחו את ילדיהם לצבא, ובערוב ימיהם המדינה מעמיסה עליהם חובות ומתעלמת מזכויותיהם- זה קו אדום שנחצה.
חפשו בפייסבוק: מצילים את הניצולים

 
הון שילטון - ויש להם גם עיתון!










עיתונות בשירות הטייקוניםחפשו בפייסבוק: עיתונות אזרחית 99%, תקשורת נשלטת - מה לא מספרים לנו?, מכבים את הטלוויזיה, שידורי המהפכה

 



מאוחר יותר השבוע נחשפתי במו עיני לחוסר הצדק בבתי המשפט, ספציפית בית המשפט הזה בויצמן 1 בעיר תל אביב  - כשראיתי את השערים הללו של משמר בית המשפט, שכמו כלא סגרו עליי בתמונה הזאת, סוגרים על חבר יקר שעקב האלימות הברוטלית של אותו משמר בית המשפט הגיע לבית חולים אחרי שהטיחו את את ראשו וגופו על הרצפה. בושה גדולה לנו הצדק הזה.






הקו האדום שלי הוא המוות - קפלן 5 - קהילת המחאה עוד שואלת את עצמה שאלות רבות. איך לא ראינו את זה מגיע? אך בעיקר איך זה ששום דבר משמעותי לא קרה מאז, איך זה שאנשים ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו ב 14 ביולי 2012. לא אצהיר כי קהילת המחאה השתנתה מאז, אולי זה רק קומץ חברים קרובים, אולי אפיל רק אני, אני לא מאמינה שרק אני השתנתי מאז שסילמן הצית את עצמו מאותו יום. ביום שאתה רואה מישהו שורף את עצמו, זה משנה אותך אולי לנצח, משהו בוער בך יותר. המקרה של סילמן, ולאחריו גם עקיבא מפעי - מוכיח לנו שכל אחד מתנדנד בין מצבים, כל אחד יכול למצוא עצמו יום אחד בלי קורת גג, כל אחד יכול למצוא את עצמו כל יום במצבו של משה סילמן.



 איפה עובר הקו האדום שלכם???
 

בנוסף,כמה תגובות מידיות לקמפיין הקו האדום:
 

מוזמנים לצפות באלבום הקו האדום שעשו פעילי מאהל קריית שמונה

עוד קווים אדומים - נגה מרמור

הטרגדיה של פרפרי הלילה

אם אנחנו מרגישים את עצמנו לעיתים כטיפה בים, גרגר אבק ברוח, באים וחולפים, אז מה ירגישו פרפרי הלילה? שלא כמו פרפרי היום, אלה לא זכו אף לטיפת הזוהר או הקסם בהיותם יפים וחופשיים כמו שאנחנו רק חולמים להיות.

היה אחד, אפור, שנחת למרגלותינו בבוקרו של היום השני בטיול למדבר. עוד היינו עטופים בכרבוליות הצמר. ספק אם מתחבאים מהקור, יותר כמו מתרפקים על החום. אני זוכרת אותי מנסה לשמור אותך על העור שלי, לשמר את תחושת המגע הכל כך אנושי שלך שליטף אותי כל ליל אמש. ואז כשניסינו לנער מפנינו את חולות הלילה וערבבנו אותם עם חולות היום הלוהטים, עוד יכולתי להרגיש חצי צינה, חצי תקווה – הסתחררתי באוויר החם. אני עוד יכולה לראות את השמים המתכילים שנחו עלינו ברכות, האוויר היה סמיך. בכל תנודה שלי קדימה הרגשתי כי פני עוברות בתוך ענן וחוזרות למקומן, לחות מהטל. וריח הגשם המתקרב מתערבב בריח הקפה השחור המהביל מן המדורה המאולתרת שלנו.

הוא הידס ממקומו בשארית כוחותיו, בשיירי חייו – החליט לנחות על שכמי. כמו זיהה את המקום השקט והשליו ביותר בעולם. מקום של נמנום והתעוררות, מקום שבו אפשר לא לחשוב על כלום ולהתחדש. המקום עליו הנחת את ראשך כשכאב עליך אתמול. אך זה, כשנח על שכמי, שם מת. הלילה הזה היה לו ארוך כל כך, ואולי קצר כל כך – הוא הספיק לעשות בדיוק מה שנועד לעשות. את אותו הדבר הטבוע בגנים שלו. הוא זחל, התגלם וגילם, התפרפר ופרפר ואז מת.

אני מנסה לעקוב אחרי חייו בעיניי – נולד – מזדווג – ומת. ומת עליי.

ואני מרגישה כאילו משהו בי נבחר – אני היא שנבחרתי לחזות בחייו במלואם, או שמא קוללתי

בכך? כל כך קטנים, כל כך מזעריים, גרגרי אבק ברוח. הם עפים כנגדה, והיא עיקשת בגבם.

בשעה שאנו עומדים יציבים, מכורבלים האחד בשני, עמדתינו איתנה אל מולה. אנו מחזיקים את

עצמנו והאחד את השניה בכל הכח, רק על מנת שלא נסחף איתה, אנו וגרגריי האבק. אנו

מתחבאים בכירבוליות הצמר לבל יעבור זעמה.

ופעם בכינו על היותנו טיפה בים אך חולצנו באחיזה האופטימית, במחשבה חולפת כי כל טיפה בים

היא גשם. כך, כשמתחיל לרדת עלינו המטר אנחנו מפסיקים לחשוב על עצמנו במונחים של "טיפה

בים". ללא שום התרעה, בין יום אנחנו נעשים רומנטים מדיי ומתחילים לחשוב על עצמנו כשתי

טיפות מתרוצצות במבול. אך המדורה שלנו דועכת בקלות בלתי נסבלת בין שיטפון הטיפות

הזועמות לבין שיטפון הטיפות הנרגשות.

אתה שומר על הקפה, שלא יתקרר מיבבות הרקיע. החום של הקפה בלוע, זוחל ומחמם את כל גופי. הטיפות של הגשם המכות-מלטפות את הפנים, מצננות. אני מנסה להרגיע את הלב שלי שנזרק לזיכרון מחול-הלשונות של ליל אמש.

יכולתי להגיד שכולנו פרפרים, כולנו פרפרי לילה אפורים ומתים בכל בוקר מחדש. מושכים את הדקות החלשות של הבוקר, הדקות הקרירות, שמדיפות ריחות גשמים וקור. אני מותחת את הצינה ורוצה להשאיר בה את שיער ראשי בכדי שתלטף ותשמור על החום. ואני כל כך רוצה שיהיה לנו חם, אפילו שהגשם ירד עלינו. רק שיהיה לנו את החום שלנו.

והכתיבה שלי נעשית מבולבלת כמו התחושות שאני מתקשה להסביר לך. כמו שהדברים מתחילים לאט, הם מגיעים לקיצם בתנופה ונודמים פתאום. השיטפון עבר אותנו, הפרחים נרמסו, הפרפרים מתו מזמן והשמש קופחת. ויוקדת וקופחת עלינו החמה.אם אנחנו מרגישים את עצמנו לעיתים כטיפה בים, גרגר אבק ברוח, באים וחולפים, אז מה ירגישו פרפרי הלילה? שלא כמו פרפרי היום, אלה לא זכו אף לטיפת הזוהר או הקסם בהיותם יפים וחופשיים כמו שאנחנו רק חולמים להיות.

היה אחד, אפור, שנחת למרגלותינו בבוקרו של היום השני בטיול למדבר. עוד היינו עטופים בכרבוליות הצמר. ספק אם מתחבאים מהקור, יותר כמו מתרפקים על החום. אני זוכרת אותי מנסה לשמור אותך על העור שלי, לשמר את תחושת המגע הכל כך אנושי שלך שליטף אותי כל ליל אמש. ואז כשניסינו לנער מפנינו את חולות הלילה וערבבנו אותם עם חולות היום הלוהטים, עוד יכולתי להרגיש חצי צינה, חצי תקווה – הסתחררתי באוויר החם. אני עוד יכולה לראות את השמים המתכילים שנחו עלינו ברכות, האוויר היה סמיך. בכל תנודה שלי קדימה הרגשתי כי פני עוברות בתוך ענן וחוזרות למקומן, לחות מהטל. וריח הגשם המתקרב מתערבב בריח הקפה השחור המהביל מן המדורה המאולתרת שלנו.

הוא הידס ממקומו בשארית כוחותיו, בשיירי חייו – החליט לנחות על שכמי. כמו זיהה את המקום השקט והשליו ביותר בעולם. מקום של נמנום והתעוררות, מקום שבו אפשר לא לחשוב על כלום ולהתחדש. המקום עליו הנחת את ראשך כשכאב עליך אתמול. אך זה, כשנח על שכמי, שם מת. הלילה הזה היה לו ארוך כל כך, ואולי קצר כל כך – הוא הספיק לעשות בדיוק מה שנועד לעשות. את אותו הדבר הטבוע בגנים שלו. הוא זחל, התגלם וגילם, התפרפר ופרפר ואז מת.

אני מנסה לעקוב אחרי חייו בעיניי – נולד – מזדווג – ומת. ומת עליי.

ואני מרגישה כאילו משהו בי נבחר – אני היא שנבחרתי לחזות בחייו במלואם, או שמא קוללתי

בכך? כל כך קטנים, כל כך מזעריים, גרגרי אבק ברוח. הם עפים כנגדה, והיא עיקשת בגבם.

בשעה שאנו עומדים יציבים, מכורבלים האחד בשני, עמדתינו איתנה אל מולה. אנו מחזיקים את

עצמנו והאחד את השניה בכל הכח, רק על מנת שלא נסחף איתה, אנו וגרגריי האבק. אנו

מתחבאים בכירבוליות הצמר לבל יעבור זעמה.

ופעם בכינו על היותנו טיפה בים אך חולצנו באחיזה האופטימית, במחשבה חולפת כי כל טיפה בים

היא גשם. כך, כשמתחיל לרדת עלינו המטר אנחנו מפסיקים לחשוב על עצמנו במונחים של "טיפה

בים". ללא שום התרעה, בין יום אנחנו נעשים רומנטים מדיי ומתחילים לחשוב על עצמנו כשתי

טיפות מתרוצצות במבול. אך המדורה שלנו דועכת בקלות בלתי נסבלת בין שיטפון הטיפות

הזועמות לבין שיטפון הטיפות הנרגשות.

אתה שומר על הקפה, שלא יתקרר מיבבות הרקיע. החום של הקפה בלוע, זוחל ומחמם את כל גופי. הטיפות של הגשם המכות-מלטפות את הפנים, מצננות. אני מנסה להרגיע את הלב שלי שנזרק לזיכרון מחול-הלשונות של ליל אמש.

יכולתי להגיד שכולנו פרפרים, כולנו פרפרי לילה אפורים ומתים בכל בוקר מחדש. מושכים את הדקות החלשות של הבוקר, הדקות הקרירות, שמדיפות ריחות גשמים וקור. אני מותחת את הצינה ורוצה להשאיר בה את שיער ראשי בכדי שתלטף ותשמור על החום. ואני כל כך רוצה שיהיה לנו חם, אפילו שהגשם ירד עלינו. רק שיהיה לנו את החום שלנו.

והכתיבה שלי נעשית מבולבלת כמו התחושות שאני מתקשה להסביר לך. כמו שהדברים מתחילים לאט, הם מגיעים לקיצם בתנופה ונודמים פתאום. השיטפון עבר אותנו, הפרחים נרמסו, הפרפרים מתו מזמן והשמש קופחת. ויוקדת וקופחת עלינו החמה.

חזירים מעופפים

קיץ 2006

יש חזירים מעופפים אני נשבעת, באמת!
אני יודעת, זה נשמע כמו ביטוי של מיתולוגיה אורבנית  אבל אני באמת ראיתי אותם. ראיתי אותם עפים בין ענני העשן המיתמרים מעל הארובות הגדולות של בתי זיקוק. הם עפו ככה בשלווה מדודה עם כנפיים של מלאכים. הם היו בצבע ורדרד, קצת יותר בהיר מהאמצע של הסטייק שאבא אוכל. כל כך אציליים, כל כך מרוחקים עפים להם בשמיים, לא כל כך גבוה. יש מן הרגשה כזאת שאם נתאמץ רק עוד מעט נצליח לגעת בהם, אפילו אם רק לשנייה.

היו אלו ימי תחילת הקיץ החמים, הריחות הרגילים של התקופה מצומת וולקן, התמונות הרגילות של ילדים בשנות העשרה המוקדמות, עם בקבוק וודקה ומיץ תפוזים, על מדרגות אחוריות של חנות הרהיטים בצומת. מדי פעם, כשהייתה עוברת לידם בחורה יפה, בדרכה לתפוס מונית היו שורקים לה בהתלהבות, כשלא זכו לתגובה היו ממשיכים וצועקים לה "סוקה" ו"נאחוי" ושלל מילים מפרגנות ואוהדות.

 בדיוק יצאנו, אני וניקו מהפאב, עוזי לא עבד באותו יום, אז לא נשארנו הרבה זמן, עמדנו לחצות את הכביש, מתחת לגשר, ולשבת על הספסלים האדומים במרכז BIG שהיה כל כך נטוש,כמו השקט שלפני הסערה ,כבר היינו ממש עייפים, למרות שהיינו בקושי שעה בפאב. משום חשתי כי יש הבדל מהותי בין גיל שמונה עשרה לגיל תשע עשרה. ניקו חיבק אותי קצת, שלא אירדם ואפול, בזמן שאני מחכה שצבע הרמזור יתחלף. היד שלו חלפה בליטוף על הגב החצי חשוף שלי , מגע אצבעותיו הקשות, המחוספסות היה לי כל כך נעים, כל כך מרגיע. הוא חייך אלי חיוך מבויש ואני חייכתי חזרה חיוך חצי מפלרטט. אז הרגשתי אותם, את משב הרוח של כנפיהם הגדולות, הסתכלתי מעליי וראיתי אותם.

רק כשאנשים מסתכלים למעלה הם זוכים לראות אותם, ורק כאלה ששורדים יכולים לספר על זה אחר כך. הבעיה היא שמרוב התרגשות, רוב אלו ששרדו נלקחו לבתי משוגעים כדי שמהר מאוד יורידו להם את הראש למטה.

אמרתי לניקו להסתכל, אבל הוא לא ראה אותם, עד שאחד עצר בצומת ודחף חמישה שקלים למכונה של הקולה וגילה שחסר לו שקל וחצי. הוא התרגז על המחיר המוגזם ובעט במכונה, שזרקה עליו בחצי כניעה פחית פאנטה ענבים שאף אחד לא ממש רוצה.הבעיטה הסיחה את תשומת ליבו של ניקו, אך החזיר עף מהר מדי ללהקתו, שחבריה היו עסוקים בלסמן טריטוריה מעל בית הספר התיכון הקרוב. ניקו הסתכל עליי במבט מהורהר, חשב שהוא ראה לשנייה משהו אבל לא היה בטוח, צחקתי, הוא מלמל משהו בסגנון "חשבתי ששתיתי רק בקבוק מסכן של הייניקן".

מאז אותו לילה ניסיתי להסתכל שוב, מספיק למעלה, לראות אותם שוב, אב קשה לראות אותם עכשיו, גם בגלל כל הטילים שנופלים מסביב, אבל בעיקר בגלל שאם רואים את החזירים כשהם לא ממוענים אליך, אז מתאבנים, זה תוצאה של ההבדל של הפרשי הזמן אני נשארתי בעבר, וכולם המשיכו הלאה.

אז ככה אני, כבר כמה שבועות שאני פסל, אני מרגישה שנוצר סדק קטן מאחורי התנוך של האוזן, אף אחד לא רואה אותו, רק אני מרגישה. ככה, פסל די מוזר, שפתיים חצי משורבבות, פתוחות, רומזות לו "תנשק!" , העיניים שלי כבר נהיו קהות, ובקושי רואים את האישונים, אבל מדי פעם ניקו עובר, נושף קצת על האבק ומנקה את הפסל, הוא יודע שהאישונים הסתכלו לשמיים, לעבר העשן המיתמר מארובות בתי זיקוק. לפעמים, הוא מסתכל כאילו מאחורי, עם הראש שלו, על הכתף שלי, מנסה לראות מה שאני ראיתי, אך הוא עושה את זה פחות ופחות לאחרונה, אולי הוא התייאש, אולי נמאסו עליו המבטים התוהים של האנשים האלו שדוחפים את האף, ואולי, אולי הוא כבר ראה את מה שאני ראיתי.

באותו יום ראיתי חזירים מעופפים בשמיים, בכנפיים נוצתיות רחבות, כמו של מלאכים. הסינים אומרים שהם באו לבשר תקופה של שפע והצלחה כלכלית, אבל הפאבים סגורים כבר שבוע וקצת, בגלל הטילים, בדיוק עכשיו בעונה החמה.

נדמה לי שעברו מאז כמה שבועות, ייתכן שאולי חודשים? או אפילו שנים? אני לא זוכרת בדיוק לפני כמה זמן, קצת קשה לדעת דברים כאלה כשאתה פסל, אפילו במרכז העיר, אף אחד לא אומר את התאריך, כולם בטוחים שהשני כבר יודע, איך "סיני" לא יידע תאריך של יום עסקים חדש, זה היה קודם, עכשיו אין פה כמעט אנשים בכלל, במיוחד חסרות הזקנות המרוקאיות שהיו הולכות לשוק. האמת שאפילו ניקו כבר התחיל לא לבוא, מעניין אם הוא בכלל זוכר, שהוא השאיר אותי שם, מאובנת בעבר, מסרבת להרפות מהרגעים הקטנים האלו של האושר, מהיצורים האלה, ומהבשורה בפיהם, הבשורה ממנה התעלמנו.

אף אחד לא רואה בזמן האחרון חזירים מעופפים, חוץ מג`ימי ופוצ`י, אבל הם לא רואים את החזירים שאני ראיתי, בזה אני בטוחה, כי ג`ימי ופוצ`י שני מסטולים, חוץ מזה שעכשיו במקום חזירים רואים פה רק טילים, ואנשים רצים מהר למקלטים, כך שאם יש בין כל הטילים גם חזירים, אין זמן לראותם, צריך להישאר בחיים.




If you didn`t care what happened to me,
And I didn`t care for you
We would zig zag our way through the boredom and pain
Occasionally glancing up through the rain
Wondering which of the buggers to blame
And watching for pigs on the wing.

(Pink Floyd)

 

"משיח בירוק"

שניים הועלו מן האוב בליל אמש. אחד זה האחר שיר אהבה, או תשוקה, לא משנה.

ראיתי את ישו הצלוב בעובש בלחם

הוא הצהיר על עצמי כ"ירוק" ו"טבעוני".

ראיתי את ישו בעובש בלחם,

צלוב – ידיו נוגעות בשתי קצותיו הקשים,

רגליו – שמוטות באוויר.

ראיתי את ישו הצלוב בעובש בלחם

מאן להשיר אליי מבטו

מתעקש להגדיל את סבלו, להסתיר את אכזבתו

את העול האנושי מדיי שהוא נושא באמתחתו.

ראיתי את ישו הצלוב בעובש בלחם

הוא הסריח מצדקנות והתייפייפות נפש.

וכל המקסיקנים והמיסיונרים הריחו מאותה צביעות

ולא ידעו לתת את הכבוד שנתנו לו –

לאלו שהוא ידע לתת להם.

ראיתי את ישו הצלוב בעובש בלחם,

כבר לא נלחם בשם האנושות

כבר לא ייתן לחי שנייה, כבר לא ילהטט

בתחבולות של הליכה על המים.

אז חתכתי בדיוק מרבי סביבו - ישו הצלוב

- היה לי לפת לחם קדושה.

תפילה – ערב סוכות תשרי תשע"ג

נעלי העקב רחוקות מלהיות נוחות, אני מנסה להתעלם מהכאבים המשפשפים ופוצעים את כפות הרגלים, אני מוותרת על העולם הגשמי, הנתפש. נקישות העקבים על האבנים העתיקות נבלעות בתוך התפילות מבתי הכנסת מהמנזרים. כל הדרך השמים בורקים, העולם רועם, טיפין טיפין של קודש. הוא הולך לפני, הרבה לפני, הוא חייב להגיע, לפעמים הוא קצת מחכה לי. אני מרגישה שאני נסחבת אחריו למקומות שלא לי. הסמטאות שקטות כל כך, אי אפשר שלא להרגיש קצת רוח, קצת שמים. הם עומדים להיפתח עליי, השמים, ואני מרגישה קטנה כל כך – מה אם הוא שונא אותי? כל הברקים והרעמים האלו, אולי אני לא אמורה לצעוד ככה בעיר הזאת, להיכנס לשם לתוך הקדושה הזאת. להתפלל. אני בכלל לא יודעת איך מתפללים.

בשקט, כמעט מבלי להחליף מילה, כמעט כל הדרך לשם בכיתי, אנחנו עוברים בבידוק בטחוני. שומעים את זעקותיהם של הנשים, את תפילותיהן. אנחנו קובעים נקודת מפגש ונפרדים כל אחד לצד שלו. אני נכנסת לעזרת הנשים. הנה, בדיוק כאן, בדיוק עכשיו, הברקים, הרעמים מתגברים, אתה מוכן לשמוע אותנו, להקשיב לנו. אני מתבוננת בציפורים הלבנות מתחבאות בין חריצי הסלעים, בין האזובים. את הגברים אני לא שומעת, הנשים יצריות יותר, זועקות בעשרות שפות שונות, מתאבלות, מתחננות, באנגלית, ברומנית, ברוסית, בסינית, בקוריאנית, בטיגרית, באמהרית. הזעקות שלהן מבקעות את השמים והגשם שוטף את כל רחבת הכותל, אני לא זזה ממקומי, מתבוננת אל הקיר ולא עוצרת את עצמי, בוכה נחלים של דמעות, גשם מלוח. אני אעשה הכל בשבילו. אני מתקרבת לקיר, ומתחננת עם כולם, אך הרבה יותר מדי מאופקת, עוד לא הצלחתי ואולי לעולם לא אצליח להכיל אותו ואני מתחננת אליו – קח ממני את הכאב, את כל הכאב, או לפחות, לפחות תן לכאב הזה משמעות. תן בי אמונה ותקווה.

הרבה עברנו בשנה האחרונה. אז התחלתי לחשוב, היה את הפינוי הראשון ברוטשילד, אחריו השנה הזו לא הצליחה להתרומם. הרגשתי במשך השנה הזאת תקועה על בלם, עוצרת הכל רק כדי לנסות להבין איך ממשיכים הלאה. מחשבות על כסף, על כסף, על איך לעזאזל אני יכולה להיות עם מספיק שקט נפשי בשביל להצליח קצת להגיע לעצמי, קצת לצמוח. השנה נתקלתי ביותר מדיי אטימות, יותר מדיי רובוטיות ואלימות, הרבה יותר מדיי חוסר אמונה. אין פלא שאני רוצה לבכות את כולה, אין זה פלא שאני מרגישה הן עצורה ואצורה והן ריקה לגמרי. אז אני מעבירה בראש שלי פרצופים שאני זוכרת מהשנה האחרונה. פרצופים מגינת לוינסקי, פרצופים מחוף הים בנהריה, מחיפה, מאור יהודה, מדימונה, מקריית גת, מבאר שבע, מאילת, מאשקלון, ממגדל צדק שנותרו רק ממנו רק קרשים, מדרום תל אביב – התל אביב היחידה בשבילי. לנקוב בשמות, זה נראה נכון? אלו השמות לנקוב בהם – אלוהים, אל תשכח את משה סילמן, את עקיבא מפעי. אל תשכח, אנחנו הילדים שלך ואנחנו הולכים כאן לאיבוד בתוך האטימות והאכזריות. רציתי שהגשם הזה שיורד עליי עכשיו, היה יורד אז ב 14 ביולי.

אני חושבת על בית, על אנשים בלי בית. על אנשים בלי בית אי אפשר לפזר מלח ולצפות שהם ייעלמו. כשאנשים בלי בית הופכים להיות האנשים שאתה הכי קרוב אליהם, הכי מחבק אותם והם אותך, כשהם החברים שלך. הם וכאלו שמתנדנדים יחד איתי כל הזמן, בלי בית. כל עוד לי יש בית, לפחות לעוד בן אדם יהיה מקום לישון בו בלילה. אנשים מתים כאן מקור, אני מתה מפחד שלא ימותו ככה על ספסלים בחורף הזה רק כי לא הצליחו להשיג גג מעל הראש? חתיכת בד להתכסות בה? מקום יבש? מה כבר בן אדם מבקש?

מתוך הגשם אני רואה אש ומתוכה את הפנים שרודפות אותי כמעט בכל לילה, הפנים של משה, הפנים שאני לא אשכח שוב. ואז הגשם מצליח לכבות גם את האש הזאת, כאן יש תקווה. אני רואה עיניים כחולות מתבוננות אל האופק, ואני, אני מתבוננת, צוללת לתוכן. תעזור לנו, אבא יקר, תעזור לנו לראות את האופק. תמונות מתקבלות מהעולם, אלפי, מיליוני אנשים מציפים את הרחובות. הכוח של העם, הכוח של העולם, הכוח שלנו, את המהפכה הזאת אי אפשר לעצור. וכאן בארץ, יש מעין חבל, לולאה שמונחת על הצוואר שלנו, אם רק קצת נילחם הם יחנקו אותנו, זה לא מפחיד להלחם לבד, אבל זה כואב כל כך. חשבתי איך לפני כמה ימים שיחקנו את משחק ה"אני לא במחאה כי..." וכל אחד מוסיף אחרי זה איזשהו תירוץ מטופש. אין סיבה. המחאה היא פשוטה – כל מה שצריך לעשות כדי להיות חלק ממנה זה דווקא לא רק לתכנן פעולות, להגיע להפגנות – לפעמים זה לכתוב, עדויות אישיות, נקודות מבט שהעולם יידע מה קורה פה, כי מה שקורה פה הוא לא הגיוני. אנשים מתחפשים לשליחים של אלוהים, אנשים זחוחים בחליפות, הולכים ומנשקים רבנים, אין לכם את הזכות. אני לא סולחת לכם, אני לא סולחת על כל המראות שראיתי בשנה האחרונה – לא סולחת על האש, לא סולחת על הדם. לא סולחת על הניסיון שלהם להכתיב לי מה זו אמונה – לא אשב בשקט, לא אשקוט כי ארצי, כל עולמי שינה פניו. אתה אלוהי התקווה, החסד, הצדק, האהבה. צדיקים סובלים כאן והעשירים מקבלים את החמלה. בשביל לעשות מחאה מספיק בשלבים ההתחלתיים להעביר את הבשורה, כמה שיותר אנשים שיתעוררו, כמה שיותר אנשים שיבינו שרק בכוחם להתאחד, לקום ולשנות. השמים פתוחים עכשיו, אני רואה לתוך השמים השחורים האינסופיים אלפי כוכבים. הכריעות והקריאות של הנשים לא נפסקות. הם משאירות לי את השמים פתוחים למרות שאני אינני, אני מאופקת מדי, שקטה מדי, כל שביכולתי הוא לבכות לך ולחשוב, אולי אתה שומע, אנחנו צריכים עזרה, אנחנו צריכים אמונה. ואולי, אולי ממני זה יגיע אליך וממך לכל עם ישראל, כאן ובתפוצות ולכל העולם, לכל העולם. תפילה לשלום, לצדק, לשלווה, לאהבת אמת, לכבוד הדדי, לשוויון לחלוטין, כולנו, כל יצור חי בקיום הזה שווה לי ואני שווה להם. כולנו ילדים של מישהו. כולנו ילדים. ובכל פעם כשאנחנו מתבגרים קצת למקומות אפלים ולא נכונים אנחנו קצת מאבדים את הילדים שבנו, צולחים את אותן סמטאות חשוכות של החיים ומתקדמים הלאה. קצת פחות ילדים כבר, קצת פחות תמימים. קצת קשה לי להאמין ולבטוח עד הסוף במהות הרוחנית שעוטפת אותי, אבל אני מנסה, מנסה גם בלי תמימות לשמור על אמונה, לשמור על תקווה, לראות את האור מתוך החושך שנראה אין סופי.

ובמקום הזה בו השמיים פתוחים אבקש לאחל חג שמח ושנה חדשה של קהילתיות ושיתוף, שנה של תקווה ואהבה, של ביחד, של שלווה, של צמיחה, של התעלות רוחנית מכל סוג שתבחרו, שנה שבה נדע להיות קשובים האחד לשני, שנדע להכיל אחד אתה שני, את הנשמות הפועמות כאן – הן אלוהיות, את הטבע, את הבריאה, את הצדק. חג שמח ושנה טובה לכל חברי הפעילים, החולמים, שנה טובה לכל משפחתי – הקרובה, המורחבת והרוחנית, שנה טובה למשפחות, שנה טובה למאהלים, שנה טובה לקהילות, שנה טובה לאחינו ואחיותינו בספרד ויוון, באיטליה, בפורטוגל, בארה"ב, במצרים, באיראן, בסוריה. דעו לכם אנשים יקרים שאתם אהובים ומוערכים, שאתם לא לבד.

 מי ייתן ומרחץ הדמים יפסק כבר, מי ייתן ומתוך הכאב הגדול הגדול הזה יצמח עולם מקבל יותר ומכיל יותר, מי ייתן ומתוך האש תצמח הגאולה לכולנו. שנדע לראות את האלוהי בפרטים הקטנים, בין צירופי המקרים. שתהיה זו שנה של אור, שנה של שינוי.

באהבה,

אחת ממיליון, אחת כמו מיליארדים, ה 99%.