Works

walter.h1900@gmail.com

Nana

walter.h1900@gmail.com

איברים פנימיים

walter.h1900@gmail.com

באמצע

מצאתי את עצמי יותר מדיי פעמים לקראת סוף הסמסטר הקודם בנסיעות קריות - תל אביב - קריות. בכל פעם מחדש היה נחמץ הלב כמו לעזוב אהובה ישנה שאתה פוגש בכל יום ואוהב כל כך למרות שהיא כבר לא מה שחשבת עליה ובכלל כבר חשבת שאין לכם עוד סיכוי לאהבה. זאת תל אביב ששנאתי ואהבתי והתגעגעתי כל כך לחיים שפעם היו לי, בידיעה ברורה שמה שיבוא אחרי תקופת הביניים הזו יהיה החיים, לא כמו שתכננתי אותם, אבל בלי פשרות. אני עצמי תמיד ותמיד אשאר עצמי גם אם בגלל האמת שלי אני אשאר בלי כלום. 

walter.h1900@gmail.com

10.11.12, כמעט סוף היום, תל אביב, קפלן 5

היי משה,

הייתה היום עוד הפגנה, שוב דופקים אותנו. שוב נבחרי הציבור שלנו בוחרים נגדנו, בוחרים להאדיר את הטייקון מעשן הסיגר, המשמין מנחת על חשבון האזרח הקטן. 

מה שקרה זה שכמה תאגידים היו צריכים לשלם בעיקרון מס של 30 מיליארד שקלים, אך נקבע חוק לפני כמה שנים שזה בסדר, אפשר לחיות ככה, שמישהו אחר ישלם. בתחילת השבוע הקודם עבר ברוב קולות של 38 מתוך 120 חברי כנסת (החלטתי שלא להעלות יותר מדיי שאלות בנוגע לאיפה היו כל השאר ואיך 38 אידיוטים הם "רוב"), בקריאה שלישית, חוק הרווחים הכלואים. ע"פ החוק – צומצם חוב המס של אותן חברות ל 3 מיליארד שקלים. 

נשאלת השאלה מי נותר לכסות את הבור התקציבי העצום שמותירות אותן חברות? קידום רווחים, קידום עסקים. ומה קורה איתנו? בממוצע הבור הזה שווה לכל אזרח במדינה 3375 ₪. מזכיר קצת את הסכום   שצריך נגיד בשביל שכר דירה, כדי שלא להיות הומלס, כדי שלא לחפור בפחים, כדי שלא... כדי שלא אשרוף את עצמי, בדיוק פה, כמוך.  27 מיליארד מגולחים, באמת, לא 15 אלף.
 

משה, לא שתקתי, באמת לא שתקתי, אני והחברים שלי, הקהילה שלי, האנשים שאני כל כך אוהבת צעקו ביחד איתי. ושנאתי את הרגע הזה כי הוא היה מלאכותי, כי איש לא שמע את המילים, כי הסדר והארגון של ההפגנה כיבו הפגנת זעם אמתית ולא מדובר מאיזה צד ללכת או איזה כביש לחסום, מדובר בחופש הדיבור שלי, בחופש הביטוי שלי שמקוצץ. איפשהו יש לי כנפיים, הן מנוונות, לא זוכרת אם אי פעם פתחתי אותן. בעיקר לא אחרי שפקחתי את העיניים, מאז כבר אי אפשר לעוף. 

החזקנו שלטים ומכתבי התפטרות של 38 חברי כנסת שהצביעו בעד אותו חוק, "חוק הרווחים הכלואים". אני החזקתי את השלט עם התמונה ומכתב ההתפטרות למר עוזי לנדאו. רציתי להגיד שהאדם הזה, כמו לפחות עוד 37 מושחתים המצביעים דרך קבע, יום יום בעד הטייקון, בעד הכיסא וכנגד האזרח הפשוט, הבוחר. עוזי לנדאו בתור שר האנרגיה והמים מקדם את הניסוי בפצלי שמן בעמק האלה שעלול משמעותית לפגוע במאגר מים, אחד הגדולים שלנו, "אקוויפר ההר". העיקר נמשיך להוציא הון עתק על פרסומות עם דוגמניות מתקלפות שאומרות שאין לנו מים לבזבז.
 

השחיתות גואה פה משה, מאז שהלכת אנחנו מדרדרים במדרונות תלולים אל מקומות מאוד אפלים. ביבי הוא המלך, שטייניץ הוא דוכס, מופז ליצן, אף אחד כבר לא זוכר מי זה, ברק רץ שוב לכנסת בגיל 70, כולם רצים, רצים. אבל ביבי מרכיב קואליציות ומרים איחודים מבהילים ומגביר את הפחד על איום איראני בזמן שהפחד האמיתי של רבים מאזרחי המדינה זה איך לא לישון בלילה בגשם. אני מנסה לחשב כמה דירות של דיור ציבורי אפשר לבנות ב 27 מיליארד? כמה עודף יישאר לחינוך? לרווחה? לפיתוח ערים? לפיתוח אנשים? לפיתוח קהילות? לא משנה, גם אם היו לוקחים מאותם חברות את המס שהן חייבות, זה היה מושקע בעוד פרופגנדה, בעוד איומים, בעוד הפחדות ואולי אפילו בעוד מלחמה. זה מה שקורה כשאביגדור איווט ליברמן הוא שר החוץ הכל יכול שלנו. 

משה אני מצטערת, אני פסימית. תחושות קשות מאוד בעקבות ההפגנה אמש. ידענו שאיננו יכולים לחסום את המפלגות מלהגיע להפגנה. זו תקופת בחירות והן באו להציג עצמם כאלטרנטיבה למפלגת השלטון המסואבת. הייתה לנו תקווה שיגיע גוש אזרחי גדול שיסתיר את המפלגות. במקום זה האזרחים בחרו להדיר את רגליהם בתירוץ שהם לא רוצים להיות בהפגנה "מפלגתית". השקענו בשלטים כדי לנסות להיות יותר דומיננטיים, אך שיתוף הפעולה האזרחי היה זעום, היה מאכזב כל כך, היה מביך. נלחמנו מול מפלגות מאוד מאורגנות שיש איתם הרבה חבר'ה צעירים וגם טובים, שיתנו לאזרחים להיות קדימה. משה, זה באמת קטנות, באמת זוטות. הרי בסך הכל גם אותם חבר'ה צעירים של התנועה הירוקה, מרץ, דע"ם, חד"ש ועוד – גם הם אזרחים קטנים ופשוטים שנדפקים על בסיס יומיומי. כואב לי שההמצאות שלהם בשטח מרחיקה אנשים מלהגיע להפגנות. כואב לי על הפלגנות. כואב לי על חוסר האמונה. 

אני עומדת כאן על המדרכה, רחוב קפלן, מספר 5. השיחים של הגדר החיה של הבניין עוד חרוכים. לפעמים אני רואה את זה ולפעמים לא. עכשיו, אחרי הגשם, הרוחות, ההפגנה שעברה רק בנתיב אחד של הרחוב מבלי להפריע לאף אחד, מבלי שאף אחד בכלל שם לב. למה שמישהו ישים לב לאנשים שצועקים ברחוב, או למה שהם צועקים. אני לא יודעת כבר איך לנסות להעיר את האנשים. אני כבר לא יודעת איך. זה נטל כל כך כבד, הרבה יותר מדיי כבד בשביל בחורה בת 25. אני לא יודעת מה יעזור? למה כל כך מעט אנשים עומדים כנגד חלקים כל כך גדולים מהעם שהם נלחמים עליו והעם, העם לא מאמין בהם, לא מאמין בלב הטוב, לא מאמין בכוונות, לא מאמין באהבה, בחום, בקבלה, בהקשבה, בתקווה. אני ילדה קטנה שמשחקת ב"הפגנה", אני ילדה קטנה עם תקווה. אם לא תהיה לי תקווה אין שום סיבה להמשיך עם העמדת הפנים. אני כאן כי עוד יש לי תקווה קלושה הצליח לשנות, למען עתיד טוב יותר באמצעות שוויון מעמדי, באמצעות נטרול הגזענות, האפליה, האיפה ואיפה, באמצעות החברות. 

משה, אני מפחדת לאבד תקווה. בפעם האחרונה שפגשתי בך כעסת ממש, אמרת שאנחנו סתם יושבים ומנגנים שירי מחאה, כעסת ממש. גם אני כועסת. לפני כמה זמן ראית סרטון שבו רואים אותך מדבר בכנס של המשמר המקומי בחיפה בחורף לפני שעזבת אותנו. היית שם נחרץ, היית שם חכם, הבנת אז את המשמעות של קהילה, של אנשים הרבה הרבה לפני שאני הבנתי את זה. אז כנראה שחלאס הפגנות, בעיקר הפגנות כאלה. הרבה אנשים שמאמינים בנו ובדרכנו לא יכולים לצאת להפגנות משום שהם אנשים קשי יום, עובדים מבוקר עד הלילה ולא מצליחים להתכלכל. אנחנו צריכים להתאחד ולהתלכד תוך עזרה הדדית. 

משה, אני לא הבנתי אז, לא הבנתי כשאמרת שאין לנו זמן. לקחתי את הזמן. למרות שהרגשתי שאיבדתי הרבה הזדמנויות בדרך כי המצב הכלכלי והחברתי גמר אותן, באותו זמן הזדמנות לדירה והזדמנות לאהבה. אבל זה נגמר, נגמרו האשליות. אנחנו במלחמה, אנחנו במלחמה באמת ויש לנו זמן קצוב. אבל הדרך היחידה באמת היא לעשות את זה לאט ובאלגנטיות. אנחנו צוברים כח אדם ומייצרים קשרים ועוברים שינויים. אנחנו לא מאבדים תקווה וזה משאיר אותנו חזקים, אנחנו ה"נגד", אנחנו קומץ ער מתוך 99% משועבדים. אנחנו תנועת השינוי העולמית, אנחנו נהפוך את המושחתים מדושני העונג ללא רלוונטיים. אנחנו כאן.  

פורסם גם ב J14

walter.h1900@gmail.com

לעקור את העיניים

אני רוצה לעקור לך את העיניים.

ככה כשאתה פוקח אותן גדולות. רוצה ללטף את פניך, להעביר את ידיי על זיפיך השחורים, ללטף שוב ושוב. ואז לעצור לרגע. קצות אצבעותיי כל כך קרובות, אדחוף את ציפורניי דקות וחדות אל ארובת העין שלך ואעקור משם את העיניים היפות המביטות בי ריקות לגמרי. שונאת אותך חסר הבעה.

אני רוצה לעקור לך את העיניים.

הן תנוחנה להן עצובות בקופסת תכשיטים מהודרת, מרופדת בבד קטיפה שחור ורך. תהיינה נעוצות שם כזוג עגילים עם אבנים יקרות, הכי יקרות. מדי פעם אנער את הקופסה ואפתח אותה במהירות, כאילו אצפה לאיזו הבעה חדשה מהן בכל פעם, ובכל פעם אביט בהן ארוכות ואתעצב ממבטן העצוב. ובכל פעם אתהה שנית האם עינייך הן באמת אותו ראי לנשמתך? האם את העצב שאני רואה אתה באמת חש?

אני רוצה לעקור לך את העיניים.

את אותן העיניים הממזריות, השתויות, הלוטשות שהביטו בי בפעם הראשונה, את אותן העיניים הנרגשות שחשקו בי ובגופי העירום, את אותן העיניים שקפאו לדקה במבטן כשהייתי עושה לך טוב, כל כך טוב, כמו שידעתי לעשות לך. אני רוצה לקחת את כל המבטים הללו, לנצור אותם, לנטור אותם לנצח. לכל רגע שאדמע בזיכרונות על הלילה האחרון ההוא, אזכור לי את הרגעים היפים, עליהם אבכה עוד יותר. עליהם ועל דומים להם שאבדו בזמן ולא יבואו עוד ללטף. אשמור את אותם המבטים בקופסת התכשיטים המהודרת, הקופסה תשב על המדף ואנקה ממנה את האבק בכל יום מחדש. אנקה את האבק ואאמץ אותה קרוב אליי.

אני רוצה לעקור לך את העיניים.

שתהיינה לי שמורות, שלא תפגענה שוב. בכל פעם שאפתח את קופסת התכשיטים הזו, ציריה יחרקו במין יבבה חרישית, שתבלע ביבבות שלי כשאראה את העיניים היפות הללו, הנחות להן בתוך הקופסא. אני אשכב לי במיטתי הרכה, ראשי מונח על ידיי, רוכנת על מרפקיי. ואני מביטה בך, מביטה בהן, בעינייך. למה הן תמיד כל כך ריקות כאלו?

אני רוצה לעקור לך את העיניים.

רק שלא תוכל להבחין,
שלא תוכל לראות כמה שאני אוהבת
את העיניים שלך.

כמה שאני אוהבת
אותך.


walter.h1900@gmail.com

אדומה

"אבל אמא,"

"בלי אבל" אמה של טסה בת החמש מעבירה את ראשה בתוך הסוודר האדום, "יד... עוד יד".

כשהייתה טסה לבושה המשיכה אמה בהתארגנות נחפזת, דוחפת עוד כמה דברים לתיק הקטן של טסה. "קדימה טסה, סבתא מחכה לך".

וטסה, שעסוקה הייתה בלהתגרד התלוננה על הסוודר האדום, העבה שנכפה עליה.

"את הולכת לסבתא, טסי" ו"סבתא אוהבת לראות אותך עם הסוודר שהיא סרגה לך".

הקטנה רטנה עוד כמה רגעים לעומתה, בשעה שהאם המשיכה בהתרוצצויות שלה אנה ואנה. 

"הנה" הצביעה אמא ישר אל הסמטא. "פה ישר ואתה מגיעה לכביש משם... את יודעת איך להגיע, כן?"

טסה הנהנה ואמה יצאה לדרך, היא עוד נשארה כמה רגעים מתבוננת אל תוך הסמטא ויצאה לדרך.

והנה היא מדלגת בין גרמי מדרגות אחוריים, מרפסות כביסה ופחי זבל גדולים, טוב היא לא דילגה, היא בעיקר הלכה והתגרדה. 

במעלה הסמטא, ג'ק מתווכח במרפסת עם לקוח, או סוחר, או מעביד, או עובד, ודאי שלטסה זה לא שינה דבר, היא הלכה בסמטא הזו עם הסוודר האדום ושורקת לעצמה, כדי לא לפחד. אז ג'ק שומע את השריקות ומתבונן רגע למטה. מכבה את הסיגריה על המעקה של המרפסת ונעלם במהירות בתוך הדירה. הוא מיהר לדירה של אמו, היא לא זקנה כל כך, אבל לא יכולה להתנגד לו. הוא השתחרר מהכלא לפני מספר ימים והחליט שהוא מתגורר אצלה, היא מצידו יכולה להתפגר, עדיף שכך. הוא חשב בדיוק עכשיו, בהחלט עדיף שכך. 

אז טסה עוד עושה כמה פניות ימינה, אחת שתיים, שמאלה, אחת ישרה, ועוד אחת ימינה. הנה ברחה מאיזה שיכור, הנה ברחה מקבצנית זועמת, בכניסה לרחוב היא המתינה בשקט, ניסתה למצוא איך להימלט מקרב יריות בין שתי כנופיות אויבות. אז היא פנתה עוד פעם שמאלה, עקפה את כל הרחוב כשמעדה ונפלה על רגלו של נרקומן רדום, בוכה ומדממת מסריטה בסנטרה, היא המשיכה עוד מעט, והנה תוק – תוק – תוק, היא דופקת בדלת."סבתא?" היא קוראת לה בקול דקיק, עוד מעט מייבבת. 

בפנים ג'ק, מכפתר עד הסוף את כפתורי שמלתה של הסבתא, מסדר את הצווארון, מתבונן בעצמו במראה. שלולית הדם כבר הגיעה לרגליו, הוא לא שם לב שהגופה בארון החלה לדלוף לכיוון הלא נכון. אז הוא מנגב את נעליו הכבדות, מורח את טביעות רגליו המגואלות בדם על הרצפה. עוד צלצול בדלת, עוד קריאה דקיקה, "סבתא!" הוא מכבה את הסיגריה שנותרה במאפרה והפכה בינתיים לפס אפר מעשן. והולך לפתוח לה את הדלת.

walter.h1900@gmail.com

יערות, גשם ובטון מפויח\ הילי ולטר

ראיתי את יערה שוב, אחרי שנים. היא נשענה על הברזלים ברציף לחולון, בתחנה המרכזית של תל אביב. בקושי זיהיתי אותה אחרי כל כך הרבה זמן. היא לבשה כפכפים, מכנס קצר סגור בסיכת ביטחון וחולצה לבנה דהויה של "סווייד". עמדתי ממש מולה, מעביר עיניים עליה, בוהה בקעקוע האימתני שעטף את רוב רגלה השמאלית. וכשנשכה שפתיה, הביטה דרכי מבעד למשקפי השמש הגדולים שלה , הסירה את האזניות. "אורי?".

בחודשים שלאחר מכן אני ויערה חזרנו להיות חברים הכי טובים, "צמד חמד" בדיוק כמו אז לפני שנים. היינו יוצאים ביחד לשתות ולאחר מכן לצעוק על העולם בארבע לפנות בוקר. היא הייתה מספרת לי על כל השבע עשרה שנים האחרונות בהן לא התראנו, והיינו צוחקים על כל שש השנים הראשונות של חיינו בהן היינו צמודים. רק על דבר אחד לא דיברנו, לא אני  ולא היא. כשהגענו לנקודה הזאת תמיד הסתכלנו אחד על השניה בעיניים חוששות ומצפות, חיכיתי שהיא תאמר משהו כדי שאני אוכל סוף סוף לפרוק אלפי דברים שרציתי לומר כבר שנים ולא יכלתי אף פעם. ואני יכול לראות את הידיים המטונפות שלו מלטפות את שערה, אני יכול לחוש אותן מלטפות את שיערי ואת הריח הזה, הריח הנורא שלו שהריח כמו שאני עכשיו. אני מביט בעיניים הערמוניות של יערה וכל מה שאני רואה זה את גן המשחקים הישן, כמו בסרט אימה – והילדה שהייתה שם זו ילדה אחרת והילד הזה הוא לא אני.

היא בכתה כשסיפרה כמה נסתה לשנות את חייה, תמיד נתקלה בתחושה הנוראית שהכל כבר נקבע מראש. כל הגורל שלה נכנס למסלול של חריצים עמוקים, של שוחות מבוצרות. מאז אותו יום שלישי, הביטה בי בעיניים אדומות ולחות מדמעות כבושות – "פעמיים כי טוב" , סיננה בציניות, במרירות. ואני רציתי לחבק את כולה שלא תבכה, אך הצמרמורות של אותן זכרונות נטעו אותי במקומי. השפלתי ראשי, קרבתי את ברכיי אל חזי, אחזתי בעצמי, חזק, שלא אפול חלילה, שלא אפול שנית. אני נזכר ביערה, איך חכתה לי חודשים אחרי זה בגן המשחקים, הסתכלתי מחלון ביתי על הנדנדה עליה ישבה, גירדתי את הקירות, קילפתי לעצמי את הבשר – עד שלקחו אותי לבית החולים. וגם את יערה לקחו, עזבנו שנינו את השכונה הישנה. אך גם אחרי שנים הריח נשאר טבוע באפי.

באותה תקופה עברתי לדירה שכורה עם חברה שלי, ערגה. את ערגה הכרתי בטיול הגדול של אחרי הצבא, טיילתי למזרח הרחוק. פגשתי אותה באכסניה בניו דלהי, כמעט חודשיים מאז שיצאתי לטיול. את נפאל, לאוס וטיבט חרשנו ביחד, דרכנו נפרדו כשהיא נסעה לעבוד קצת באוסטליה, לטייל בניו זילנד. אני חזרתי לעבור את הודו בשנית, הפעם בגפי.

ובדראמסאלה ורישיקש כל הזמן ראיתי את יערה מולי. היתה לוחשת לי מילים, מכוונת אותי ממיטה למיטה, מאשה לאשה, מגורו אחד לתריסר אלים, שלושים וששה צוררים ואלת מוות אחת שסירבה לי בכל פעם מחדש כשהתחננתי לחסדיה. בבוקר אחד התעוררתי מסומם לחלוטין על החוף בגואה – בתנוחה של מלך העולם – כאילו גופי צועק למשטרת הודו שיתפסו אותי ויזרקו אותי לכלא, מתחנן למות מדיזנטריה, איידס, וכל שלל צרות העולם השלישי. ודווקא אז, מי שמצאה אותי שם הייתה ערגה. עצמתי את עיניי כשהבחנתי בה, אולי תחשוב שאני סתם מסומם, אולי בכלל מתתי, אולי בכלל היא לא תזהה אותי כי כשאני מסתכל במראה – כבר שנים שאני לא מזהה אותי. הדבר האחרון שזכרתי זה את מגע האצבעות הרכות שלה, הידיים החלקות שלה מלטפות את פניי.

בארץ אני וערגה חפשנו את עצמנו בין טשרניחובסקי, צ'ייכובסקי וצ'רלי בוקובסקי. גרנו שתי דקות מבוגרשוב, הפכתי לעכברוש ביבים אמיתי. טוב לגור בעיר גדולה כל כך, המון אנשים. כל כך הרבה אנשים ואין אף אחד. ואף אחד לא מסתכל עליי, לא מישיר לי מבט, אף אחד לא מחפש אותי יותר. ערגה התחילה לעבוד כברמנית בפאב שהייתי הולך אליו כל הזמן. כשהיא עבדה – אני ויערה הגענו כאילו לארח לה חברה, אך כמויות האלכוהול והסמים שנכנסו לתוכי סיננו את התודעה שלי. לפעמים לא ראיתי את ערגה עומדת בדיוק מולי, פעם התעוררתי מחלומותי בהקיץ – יערה נחה שיכורה על כתפי וערגה מביטה בי בעיניה הגדולות והעצובות, לא רציתי להכאיב  לה, אבל רציתי לשבור לה את העצמות.

בפעם אחרת שהתעוררתי על הבר, ראיתי את ערגה מגישה לו חצי ווינשטפן. אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה  לא יכלתי לישון שבועיים, עיניי היו פקוחות, ראשי היה עצום, לא יכלתי לשתות ווינשטפן שנית לעולם, התחלתי לתכנן. תמיד ידעתי – או שאהרוג את עצמי, או שאהרוג אותו. כמה ימים אחרי זה החזקתי את הראש של יערה בשירותים. היא הקיאה את כל הבר ששתתה באותו ערב, היא הקיאה המון דם ודמעות, המון ייאוש והמון כלום. כשהוא נכנס לשירותים עזבתי את יערה, רצתי במדרגות העץ למעלה, לתא, ודפקתי לו את הראש באסלה המטונפת. רגע לפני שהתעלף בשתן של עצמו ושל עוד כמה עשרות אנשים – הוא הביט בדיוק בעיניים שלי – הישיר אליי מבט מלא בלבול ושניה לאחר מכן מלא אימה – הגיע רגע הנקמה שלי ושל יערה. תמיד ידעתי – או שאהרוג את עצמי, או שאהרוג אותו – כך חשבתי במשך שנים- כל הזמן הזה שהייתי מאושפז, כל הלילות שהייתי חותך את עצמי עם שברי בקבוקים ומתפלל לאיזה זיהום שיטרוף את כולי, כל הנסיונות שלי להחביא חלקים מהתיק הרפואי שלי בשביל להתגייס לקרבי רק כדי שאוכל לרוץ ישר לאש כשכולם בורחים ממנה, כל הסמים שלקחתי, שום דבר לא הרג אותי – הסתכלתי בעיניים המבוהלות שלו וראיתי בם את העיניים המבוהלות של יערה, את העיניים המפוחדות שלי. עיניים מפוחדות כל כך של שני ילדים בני שש. וראיתי את העיניים העצובות של ערגה וידעתי שרק כך אני אוכל לעשות אותה שמחה.

היא בועטת בו, בראש שלו ומשתוללת ואני יורק על הצל שנשאר ממנו. הרגשתי כאילו ערגה יודעת מה קורה שם בשירותים של הפאב בשעה שעבדה – היא הגבירה את המוזיקה. הצרחות שלו התערבבו עם המוזיקה. "זה בשביל כל השנים שאיבדתי בגללך!" היא בועטת בו עם הנעל הצבאית שלה, ישר לתוך הפנים, שוברת לו כמה שיניים בדרך. אני תופס בשיער שלו, מרים אותו לעוד אגרוף ושומט אותו שנית על דפנות האסלה. קילוחים של דם נשפכים מאפו השבור.

גררנו אותו מהדלת האחורית של הפאב, בדרכים צדדיות מלאות בשתן עד לים, קברנו אותו בתל ברוך – כשכולם מסתכלים – כל הזונות, כל הנרקומנים ואף אחד לא פצה פה. אולי לי וליערה תהיה עכשיו הזדמנות נוספת לחיות. ראיתי את ערגה מול העיניים שלי, כשכיסיתי אותו בשכבת החול האחרונה.

כשהגעתי לדירה שלנו בבוקר למחרת, נכנסתי למיטה שלנו. עודני עם בוץ בציפורניים, דם על הידיים, אך המבט הזועם המפוחד שהיה מיוחס אליי עד אמש,  נמחק לנצח. יותר לא אפחד. ערגה שכבה בין הסדינים הלבנים, מחבקת את הכרית. כשחשה בכובד גופי נופל על המיטה, הקיצה מעט משנתה ושאלה בטון כמעט מנומנם לחלוטין איפה הייתי. "אני ויערה הרגנו אותו", היא משכה את עצמה בעצלתיים אל חיקי והניחה את ידה הקטנה, מחבקת אותי. "העיקר שאתה לא בוגד בי איתה", היא השיבה עודנה מנומנמת. נשקתי למצחה ושקעתי בשינה עמוקה.

walter.h1900@gmail.com

קוף מיובש\ הילי ולטר

קאט התגוררה ברחוב פנימי בעיר. אמרו עליה שהיא העיר הלבנה, לא כמו קזבלנקה, לבנה בצורה אחרת, כמו טהורה יותר, כזו שהצליחה להתגבר על האפלה ששרתה בה באמצעות אין ספור, עצי אזדרכת. למעשה היה אפשרי בהחלט לספור אותם: על כל קילומטר היו ארבעה עצים – כל שניתן הוא לבחון את השטח הרבועי של העיר, פחות שטחם של אזורי התיעוש, החניונים, הקניון, בתי האנשים. ובעודה גולשת במחשבותיה ומטה על ריפוד העור של המושב האחורי במכונית של הוריה, מונה את רשימת המסיחים, הגיעה למסקנה שהדרך הפשוטה ביותר לספור את העצים היא רק במנייתם אחד אחד.

ביום שניתקו את קוף מהאינפוזיה הם הלכו לספור עצי אזדרכת בעיר. קודם כל מסביב, ברחובות הפנימיים, בסמטאות. היא ביקשה ממנו לסמן כל עץ שהם חולפים על פניו והלכה לצידו עם מחברת ממוחזרת קטנה חומה ועיפרון ירוק והחלה למנות את העצים בחמישיות על הדף. הקוף היה מקפץ מאחוריה מסמן כל עץ אזדרכת בעיר בחיוך אדום בעיפרון. קאט הגיעה למסקנה שהסיכוי שעוד מישהו מצייר על העצים חיוכים בעיפרון אדום – כל כך מיקרי עד שאינו הגיוני כלל.

קאט קיבלה את קוף ליום ההולדת שלה, כך אמה אמרה לה משום שהיה זה יום הולדת מוקדם לא זכרה קאט את אותו היום ומבחינתה – קוף היה שם מאז ומעולם. לקוף היה כשרון מופלא, היה שוכח במשך ימים ארוכים לשתות מים ולכן היה מוצא את עצמו לפחות פעם בחודש בבית החולים כשמחט גדולה מטפטפת לו נוזלים לתוך זרועו. אמרו להוריה של קאט שלקוף יש מחלה נוירולגית נדירה שהוא לא מרגיש צמא אף פעם. הם הפקידו בידיו שעון שצפצף בכל חצי שעה, זו הייתה ברירת המחדל שלו, והפקידו בידיו מימיה, וכשהיו יוצאים לטיולים בעיר, גם לקאט נתנו מימיה – אך לעתים קרובות קוף היה מתעלם מצפצופו של השעון ושוכח היה שוב לשתות מן המים.

"כך תגיע שוב לבית חולים!” צעק אליהם החולד כששכשך רגליו בפלג. "לפחות תעצור את הצפצוף הטורדני הזה ותפסיק להעיק על כולנו"."זה מפריע רק לך! הגיע הזמן שתפסיק לדבר בשם כולם!” מחתה קאט כנגדו. “קח קוף, שתה קצת מים, שלא יתייבש לך השכל".וקוף מצץ מעט מן המימייה והפסיק."עוד, קוף!” היא שלבה זרועותיה על מתניה."תעשי לי מיקי" הוא ביקש בלי בקשה."מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי" וכשסיימה הוא הוריד את המימייה ונשם לרווחה."זהו?” תהה."לא. רק קצת התעייפתי. תמשיך לשתות". והוסיפה כמה "מיקי" וקוף הוסיף לשתות."בואי נמשיך לספור!” קוף תלש את שפתיו מפיית הבקבוק ונראה נרגש מאוד מפעולת ספירת העצים."אולי תשתה רק עוד קצת?” קאט הפצירה בו כמעט מתחננת."אתה יודע שאנחנו רק לטובתך!” החולד חזר לשיחה שכבר כמעט נשכחה. קאט כבר לא העירה לו על שדיבר ב"אנחנו" ו"כולנו"." די אני לא רוצה יותר! כבר אין לי אוויר!” קוף דחף את המימייה לידיה של קאט."אבל קוף!” הוא החל לרוץ והיא התקשתה מעט לנתק את רגליה מהאדמה. “קופי, קוף!” היא החלה קוראת לו בנחמדות. “אמא ואבא יהרגו אותי אם שוב יקרה לך כמו בשבוע שעבר"."אז אל תגידי לאף אחד!” הוא מחה. “שתדעי שהם מנסים להרוג אותי שם כשאני שוכב במיטה בבית החולים."להרוג אותך?” היא פקחה עיניים גדולות בפליאה."כן!” הוא רקע ברגליו. “הם מנסים להרעיל אותי!”."למה אתה חושב שהם מנסים להרעיל אותך?”"לא מנסים, בעצם, הם מצליחים. תמיד אני מתעורר וככה חמוץ לי בפה" הוא החל מסתבך בין רגליו בצעדים קטנים. “גם קיפוד במיטה לידה צייץ על זה משהו, הוא אמר שככה אמרו לו – שזה בגלל שהפה שלו יבש אז הכל חמוץ לו, כמו שאוכלים תאנים שהן לא מוכנות עדיין והפה עוקץ. אבל אנחנו שנינו יודעים שמה שהם מטפטפים לנו שם זה רעל! הם רוצים להרוג אותנו!”. קוף התיישב על הרצפה והניח את ראשו בין ידיו."למה אתה חושב שהם רוצים להרוג אותך?”"כי שמעתי שזה עולה הרבה כסף, שמעתי את אמא ואבא מדברים באוטו, כשהם החזירו אותי הביתה, הם חשבו שנרדמתי כבר, אבל רק עצמתי עיניים"."אמא ואבא לא רוצים להרוג אותך!” היא ביטלה את דבריו בחיוך, ניגשה אליו תוך פתיחת פקק המימייה ורכנה אליו תוך הגשת המימייה לשפתיו.

 קוף הסיח את דעתה של קאט מעט, הוא סיפר לה על אבא של קיפוד. כשהיה בבית החולים קוף פגש שוב את קיפוד ואביו, והוא סיפר לקיפוד ולקוף על הנחל הזה שעכשיו הוא וקאט טיילו לצידו. הוא סיפר שפעם לא היו שם מים, "רק ערוץ שומם, ואדי יבש". לא היו שם מים, היו שם רק הרבה עצמות ואז בא יחזקאל שחיבר את כולן, כל עצם אחת לשנייה, ואז על העצמות צמחו בשר ודם ועור והם קמו ויצאו מהואדי. "הוא אמר שבסוף של כל החיים אז הצדיקים יחזרו”. קוף סיפר, והוסיף גם שאחרי זה הוא שוב נשק לקיפוד על ידו, זו שלא הייתה מחוברת למחט, וגם נשק לו על ראשו הקירח. קוף סיפר שאחר כך הוא בכה קצת ואמר לקיפוד שהוא "צדיק גדול" ומשהו עם "אלוהים" ו"חסד" וקיפוד שוב עשה את עצמו ישן עד שאבא שלו הלך. "אז לא שאלת אותו מה קרה להם?" קאט זרקה שאלה דחופה."למי?”"לאנשים שיצאו מהנחל? לעצמות?”"לא יודע, אבא של קיפוד אמר שזה עוד לא קרה, אבל אמר שבעזרת השם זה עוד יקרה!”"טוב" היא השיבה מאוכזבת, "קח תשתה, שלא תתייבש". הוא הזיז את המימייה, והיא החזירה אותה שוב לפני פניו, הוא הסיט אותה שנית והיא הסיטה שוב - בחזרה. כך "שיחקו" שוב ושוב עד שקוף התייאש מעט ונכנע."את לא תרעילי אותי, נכון?” תקף לפתע גל חרדה את עצביו. “את לא תרעילי לי את המימייה?”"לא קוף, לא היום". קאט השיבה מתבדחת."אז מתי?” הוא פקח עיניים גדולות ומבוהלות."לא היום. תמשיך לשתות!” הוא לקח לגימה קטנה ושוב ביקש -"תעשי לי - “ והיא כמו תמיד ידעה להמשיך."מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי, מיקי...”.

walter.h1900@gmail.com

2000 שנות

אלפיים שנות אוננות,

אלפיים שנות תקווה,

בכמה רגעים נשפך הייאוש.

אלפיים שנות אוננות,

קוראים לנו דור של מאוננים,

פי.סי, מק בוק איי מאק, טאבלט

איי פד, איי פוד, איי פון, סמארטפון.

קוראים לנו דור של מאוננים,

תקועים בלי שום מודעות לסביבה,

בלי שום מודעות לעולם.

במשך אלפיים שנה,

אתם המאוננים על תקווה,

מטביעים אותנו בזרעים מתים של חוסר,

של חוסר אהבה, של האין סיפוק האין סופי,

אוטופיות קפיטליסטיות של האינדבידואל.

אתם.

אתם אלו שכלאו אותנו בחדרים קטנים,

בקוביות אפרוריות, מוארות בפלורסנט

לבן, חולה, חיוור.

אז אנחנו מקלידים בקשות חברות,

בקשות לאבולוציה של מהפכה.

לא נישאר עוד סגורים.

המחשב התכווץ, זהו, התפתחנו,

אנחנו לא שלו – הוא לחלוטין שלנו,

אנחנו לוקחים אותו איתנו ויוצאים החוצה.

אלפיים שנות אוננות,

נולדנו לייאוש, שפכתם את כל התקווה לפנינו.

אנחנו דור שלם שנולד לייאוש –

מודעות חברתית עצומה, אבל מה כבר אפשר לעשות?

אפשר

לעשות.

לנשום

עמוק.

לא

ייקחו לנו

את

התקווה.

walter.h1900@gmail.com

אימאג'ים שרופים של ילדות\ הילי ולטר

סיפרתי לה על הפעם ההיא

שקיצרנו מהבתים הנטושים לקריה

דרך שדות התירס.

היא הנהנה

וכבתה את הסיגריה השלישית.

על כוס הפוך אחת.

לא שתיתי הפוך מעולם.

רציתי כמותה להגיד,

"הפוך חזק, בלי קצף, עם הרבה קצף"

התחבאנו שתינו בין השיבולים,

או התירס. התחבאנו בין התירס.

(עוד צעיר היה הוא, מלהראות כמו תירס)

מייז מוריק, למדתי פעם, כשרציתי להיות היא

והייתי אני, תמיד אהבתי יותר אותה

ואהבתי יותר עצמי.

עם ידיים שבורות,

אף סדוק,

פה יבש.

אני זוכרת שהסתכלתי עליה בפעם הראשונה,

אני אחרתי, אבל לפני זה היא אחרה

פשוט היה לה יותר תחת לתפוס מקום,

להניח את הילקוט

וכשהתבוננתי לשבת

הניחה את כף ידה

"תפוס".

שנאתי אותה,

שנאתי אותה ואהבתי

את עצמי

כשאני איתה

הדמיון פורח,

עננים, קרני שמש, צל המייז,

אני כמעט שוכחת מהבוץ.

הבוץ עוד עוטף לי את החלומות.

והפיח, מקו שמונים וארבע אלף.

עוד עומד בעיני.