אני מתחבאת
מאחורי המרפסת של סבתא, הרובה ליידי מונח בצד. אני שומעת אותם רצים על השביל לא
רחוק ממני, אני מזהה את רעש הקנה של הרובה משתפשף ברצפה ואת אח שלי מתרגז על כנרת
שהרובה יתקלקל. נשים לא יודעות לשמור על נשק כמו שצריך. אני יוצאת החוצה, הנשק
ביד, אני נעמדת בעמידת מוצא שהודרכתי עליה כחצי שעה קודם לכן. כשמישהו מושך בחזרה
לכוך שמאחורי המרפסת של סבתא. הוא לוקח לי את הנשק וממלא אותו קפצונים. דקה אחרי
זה אנחנו מציצים מבעד לאחד מעמודי התמיכה של המרפסת מעלינו. אני שומעת את השכן, זה
היה לפני שחלקנו גדר הפרדה. "אל תגנבו לי את הלימונים" הוא צועק, אנחנו
כבר המשכנו לרוץ.
כמעט הפסדתי
את המשחק הזה, אבל אז נזכרתי שאני לא לבד. ההחלטה הייתה להשתדל להישאר צמודים
לחוליות שלנו, אלא אם כן בחוליות שלנו יש בנות ואז אנחנו נצמדים אליהם רק אם הן
יכולות להועיל. במקרה שהיו פצועים בשטח אז הפתרון היה לצעוק חזק "אמא",
שלי או של בני דודי, אחת מהם הייתה מגיעה.
בסופו של
דבר, מאחר וגם ככה לא זכרתי בצד של מי אני, ערקתי לחולייה של כנרת ואפרת. אמא עצרה
אותנו לנקות לי את השיער מקורי העכביש שמתחת למרפסת של סבתא, גם ביקשה שלא אחזור
לשם, אבל זה היה המקום היחיד שרק אני יכולתי להתחבא בו.
קצת מאוחר
יותר פירקתי את הפלסטיק לגורמים, כמה שנים אחרי זה הרכבתי ופירקתי והרכבתי כאלה
אמיתיים. אח שלי אומר שזה בגלל שתמיד אהבתי פאזלים, פאזלים זה כמובן משחק רק של
ילדות – קודם כל כי לא יורים באף אחד, גם כי לא מנצחים אף אחד, שזה בכלל ביזארי
והכי גרוע זה שתמיד נעלמת איזו חתיכת שמיים מהפאזל ואז זה אומר שבפאזל תמיד
מפסידות. לפעמים כשהוא היה חוזר ממילואים ואני במקרה הייתי בבית אצל ההורים, הייתי
מפרקת לו את כל M16 ומפזרת לו את חלקיו מצוחצחים על המיטה. הוא נתן
לי על זה שלושים שקלים.
walter.h1900@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה