"סבא של מאיה"

שקלתי אם להעלות באוב איזה סיפור שכתבתי מזמן על "סבא של מאיה", שהוא בעצם לרוב, הסבא שלי, שהיה איש עדות בהמון משלחות של נוער, צה"ל וארגונים דומים. אני חושבת שמה שכתבתי אז פחות משקף את תחושותיי כיום. ומצד שני על כך שגם אם פעם ידעתי פחות והרגשתי יותר כמו שטרחו להבהיר לי שאני צריכה להרגיש. אבל בכל זאת זה יום כזה שהוחלט שמציין תקופה מאוד מאוד קשה בתולדות האנושות המאה  ה - 20. גם לפני כן היה רצח עם, גם לפני זה היה ג'נוסייד ואתנוסייד ורצח תרבות באמצעים אלימים פחות או יותר, מתועשים פחות או יותר, כלכליים פחות או יותר. לאורך ההיסטוריה והפרה - היסטוריה תרבויות שלמות נמחקו. אך המין האנושי יש לו נטייה למצוא דרכים לשרוד, ואחרי כשהניסיונות לרצח עם במאה ה 20 עוד הותירו פה ושם מי שנצלו, נותר להם לצאת לדרך חדשה, אך עם זיכרון שצריך לעבור הלאה "לא עוד". אותו "לא עוד" מנוצל. אותו זיכרון הופך בבוא הזמן למה שמכונה "מפעל הנצחה", שעצם כינויו "מפעל" מתרים לבאות. מפעל ההנצחה, מוחרם מזיכרון העם, מזיכרון האנשים הפרטיים לידיים כוחניות ומנצלות לאותה מדינה שמתקשה להסתיר את האשמה שלה על כך שבכלל קמה ומשתדלת להזכיר לעולם אנחנו עברנו שואה, אנחנו קורבנות.

אינני מתיימרת ללעוג לטראומה שעברו ניצולי הרצח. לתחושתי זיכרונם האישי, הפצע העמוק, שהם חוו משמש למדינה שלמה לחוות עמם פוסט טראומה ונראה שדורות אחר כך, אמנם לא יותר מדיי, מדינה שלמה שקועה בפוסט טראומה ובהדחקה שהם לא חלק מזה, שהם, שאנחנו לא חלק מתעשיית הרצח, או אולי מכך שאנחנו עדיין נרצחים לאט לאט מעטים יותר בכל פעם, בשקט בשקט, לאט לאט, ממחלות, מרעב משיגעון מהמציאות. גם ממלחמות, אנחנו עדיין מתים ממלחמות, ועוצמים עיניים לכך שאם יש מתים ממלחמות יש גם מי שחיים ממלחמות, או מאיומים למלחמות, או במילה מעט יותר מרגיעה ממלחמה – "מתיחות". וזה רק עד שהתקשורת תעבור את השלבים שמ"מתיחות" דרך "תקרית" לכיוון ~ שם שיהיה קשור למשהו בהיסטוריה של העם היהודי + לוקיישן ~ ועד שמישהו יאשר להם כבר לשים את הבאנר האדום עם האש בצד ולכתוב בכתב מודגש "מלחמת... שקרכלשהו".

אינני קורבן. אני אמשיך להגיד לעצמי את זה. אני לא קורבן. אני נכדה לסבא ניצול שואה. לפני שנתיים בחורף, הוא נפטר, אבל הוא תמיד כאן. אני כנראה אעמוד בצפירה, למרות שזה משהו שמישהו החליט שאני צריכה לעשות ובראש שלי מסתובבים המי הם שיגידו לי איך לציין ואיך לזכור ואיך להתאבל על כל כך הרבה בני אדם שמתו, על כל כך הרבה מלחמות, על כל כך הרבה כאב, ואני שלא מקשיבה גם לרמזור האדום שיגיד לי מתי לחצות או לא לחצות את הכביש, אקשיב בשעה מסוימת לקול זמזום צורמני כדי לעמוד בשעה שהוא מרעיש בכל הארץ, לעמוד בצפירה.

הייתי רוצה לסיים את פוסט ההקדמה לסיפור עם התמונה של אוגוסט לנדמסטר שתועד מסרב להצדיע במועל יד – רק לזכור את האדם האחד, את כוחו של האדם האחד לסרב.

(אפריל 2013)

ואחרי ההקדמה הארוכה –

סבא של מאיה\ אוקטובר 2005

כולם ידעו שסבא של מאיה הוא ניצול שואה. כשמאיה הייתה בגן חובה זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה חלק מסיפורו של סבה, היא ישבה המומה ושקטה יחד עם כל ילדי הגן, בשעה שהם ניסו להבין את העובדות הקשות והמצמררות שסבא של מאיה סיפר, מאיה ניסתה להבין מעבר לזה, איך מישהו יכל ככה לפגוע בסבא שלה, הסבא הכי טוב בעולם, הסבא שתמיד מביא לה סוכריות קרמל ומחבק ממש חזק. איך מישהו יכל לפגוע בסבא האהוב שלה?

סבא של מאיה היה אבא וגם סבא למופת, לימד את כל המשפחה של מאיה את ערכה הרב של המשפחה, אבא של מאיה היה מקפיד על ארוחות משפחתיות בערבי שישי ובחגים ומאיה אימצה את המנהג הזה אליה. היא העריכה את חשיבותו, היא העריכה את חשיבות המשפחה. אך כל פעם כשסבא היה אומר לה כמה שהוא מעריך את המשפחה כיום, הוא היה אומר שזה בגלל שהוא איבד את משפחתו אז, בשואה. כשמאיה הייתה קטנה היא רצתה לצעוק אליו בבכי, "סבא אני עדיין כאן! אני עדיין בחיים!" אך היא שתקה, נאלמה דום אל מול דמעותיה הממאנות לפרוץ מסיפוריו העוצרי נשימה על הזוועות שעבר אז.

בכיתה י"א מאיה נסעה עם בית הספר התיכון שלה, למסע לפולין. את מאיה לקחו כי מסבא שלה ביקשו לבוא עוד קודם והוא ביקש שייתנו גם לה להצטרף. הרצאותיו נהיו מבוקשות יותר מאז הייתה ילדה בגן. את סבא של מאיה היו מזמינים לפעמים להרצות לחיילים בצבא, להרצות במוזיאונים על השואה והגבורה. הוא היה מתלבש בחליפה בכל יום כזה, כשהיה חוזר היה נשאר בחליפה הזו, יושב בחצר ומעלעל בספרים ישנים על המלחמה הזאת.

מאיה זוכרת איך כשהגיעה ל"אדמת פולין הרוויה בדם יהודי" , כן ככה נאמר לה שוב ושוב עוד חודשים טרם הטיסה, המשלחת יצאה החוצה מהטרמינל לפולין, וורשה פולין. והעיר היא עיר אמיתית, עם קניונים, פאבים ואפילו מק'דונלדס. סבא שלה לא סיפר לה על פולין כזאת, גם כשהיה שם  שנים לאחר השואה, סבא שלה סיפר לה על פולין אפורה ועל מחנות השמדה. אפילו את העונות הוא לא מצא לנכון לתאר, "היה החורף אכזרי והסתיו מטריד". וכשהגיעה מאיה לוורשה היא ראתה את הסתיו בעיר וורשה כמו בתיאורים של סיפורים אירופאים רומנטיים. העלים הגדולים הנושרים מהעצים. היא רצתה לקחת רק עלה אחד הביתה, לזכור שעל אף הזוועות, שואה זה לא הדבר היחיד שהיה בפולין.

מאיה זכרה כמו כולם את  המונחים ההיסטוריים שלמדה, מונחים גרנדיוזיים כמו "פתרון סופי", "השמדה" , "משרפות". היא זכרה מספרים שנראים כל כך דמיוניים בטרבלינקה שמונה מאות ושבעים אלף, במאיידנק שישים אלף, באושוויץ מליון. ששה מליון. היא ניסתה לספור את זה. ששה מליון צעדים, האם היא צועדת אותם ביום? יש לה בחדרה פירמידה של המון פחיות קוקה קולה, 934 פחיות בסך הכל, לא מתקרב למספר העצום הזה, למספר העצמתי הזה. לעזאזל, היא לא חיה ששה מליון ימים בחייה הקצרים, אפילו לא מליון. מול כל הזוועות הללו היא הרגישה כמו ילדה קטנה ומבוהלת. מי יבטיח לה ששואה לא תקרה שוב? האם יש בכוחה להבטיח לדור שאחריה חיים שקטים ושלווים? שאף אחד לא ירדוף אותם בשל גזעם, דתם או מוצאם?

סבא של מאיה היה מאוד אהוד ונערץ על ידי שאר השכבה, כולם כל הזמן אמרו לה כמה היא בת מזל שהוא סבא שלה. לפעמים מאיה הרגישה בת מזל אך לפעמים סבא היה שוכח שכל הילדים מקשיבים למוצא פיו רק ביום השואה, רק במסע לפולין. ומה היה אם ביום רגיל היה הוא פותח להם ספרים ישנים ומתחיל לספר את אותם סיפורי גבורה עצובים? כאב  לה, למאיה, כאב לה חוסר הסבלנות שלה ושל שאר המשפחה. כאילו הם שמעו את הסיפורים הללו כבר עשרות פעמים עד שנגמרה הסבלנות להקשיב להם שוב ושוב. כאב לה כי לאט, לאט היא החלה להבין מה היה כל כך יפה וקסום בחיים שהיו לו אז, לפני השואה. וככל שהחלה היא להבין יותר, אז סבא שלה התרחק, נהיה סבא של כולם, וכשרצתה לומר לו את מה שהיא הרגישה, כבר לא יכלה לומר עוד דבר במילים.

צועדת לצידו על פסי הרכבת באושוויץ, מסירה את שרשרת מגן הדוד שענדה על צווארה ומניחה אותה כסמל על פסי העץ הישנים. כמעיין זיכרון לסבא שלה. משהו שיוכיח לו את הערכתה העצומה אליו. מעיין חיבור בין היהדות שלה, בין הדם שנוזל בעורקיה לדם אימו שנשפך שם, לאימו שאותה ראה בפעם האחרונה בדיוק באותו המקום, על פסי הרכבה באושוויץ. סבא חיבק אותה בהתרגשות ודמע, מאיה הביטה בו נבוכה. לא יכלה לומר חצי מילה, לא יכלה להניד עפעף, כולם הביטו בהם בהשתאות ושוב אמרו כמה היא בת מזל שהוא סבא שלה. ומאיה שתקה. היא כל כך רצתה לבכות, אבל היא שתקה. היא הרגישה כל כך לבד בשבוע הזה, כאילו היא לבד צועדת על האדמה הזרה הזו. לא הרגישה שייכת למקום, לא התקרבה לשאר השכבה,  ולא חשה כמעט שום קירבה לסיפורים האלה.

כשיצאו מאושוויץ בירכנאו,  סבא של מאיה צעק לשמי פולין הגשומים והקודרים, צעק בקול חזק "עם ישראל חי!" קריאתו כמו קרעה את העננים והשמש הציצה קלות על הכביש הרטוב. באוטובוס לבית המלון כבר שרו כולם שירים מוכרים, מהארץ. סבא של מאיה חייך בגאווה על הדור שהוא עזר ליצור, גאווה על מלח הארץ שהוא רואה מולו, גאווה על השמחה הזו שמוכיחה שהעם שלנו חזק אחרי הכל.

מאיה למדה מסבא שלה את המשמעות של לחיות "כאן ועכשיו". היא ראתה את ההשלכות של האובססיה לעבר הורגות את מה שחי בהווה.  ההשלכות של החיים אז בעבר, במלחמה, כאילו לא קרה דבר אחריה, כאילו כל מה שהיה רלוונטי וראוי בחייו הוא לזכור את חמש או שש השנים הנוראיות הללו, הוא זוכר בשביל ששה מליון שלא יזכרו מהי אהבה והערכה אין סופית של המשפחה.

מאיה למדה את המשמעות של לחיות "כאן ועכשיו", ויודעת שהיא כאן עכשיו בזכות מה שסבא שלה זוכר, בזכות מה שהוא עבר.  מאיה יודעת את המשמעות של לחיות "כאן ועכשיו" כי היא יודעת היום, היא יודעת ומבינה את מה שהיה אז.

walter.h1900@gmail.com