זה מתחיל מהקשקוש של סיקור מקושקש בחדשות ערוץ 2, לא מעודכנים, לא מעוניינים, יוצאים ידי חובה. לא מקשיבה ולא מאמינה לאנשים ונשים בחליפות. אין אמת, רק מסכות. אני מבינה כבר כמה זמן, שככה בעצם רואים אותנו, ככה רואים את החברים שלי, את הלוחמים שלחמתי לצדם תקופה ארוכה מאוד וזה קשה לי מדיי. כל כך ניסיתי להגיע לאנשים, לעשות הסברה... אני לא יכולה להגיד שזה לא הצליח לחלוטין, משהו השתנה, משהו בהחלט השתנה פה בשנים האחרונות. אך עדיין, חסרות לי הפרופורציות בין מה שאני יודעת לאיך שאני רואה שאנשים חיים ומדברים סביבי מחוץ לבועת המחאה התל אביבית.
אין קול ואין שומע – אנשים עדיין מאמינים במשטר, עדיין נותנים לגיטימציה לא רק לכנסת ולממשלה הנוכחית, אלא בכלל לעובדה שיש לנו כנסת וממשלה. אני שומעת כל הזמן כאן את ה"זה מה שיש" ו"אין מה לעשות" ואני מטילה ספק בכל דבר שהטלתי ספק בו. ועל אף כל ההתקפות והמגננות, אני מחליטה, ככה, בשביל לשמור בינתיים על השפיות הרעועה שלי בימים אלו – אני לא אצעק בזמן הקרוב על צדק חברתי, על זכויות אדם, על זכויות בעלי חיים. אני לא אצעק. אני אעשה בעצמי, כל פעם קצת, אני אעשה לעצמי מהפכה. אני אעשה בידיים שלי ואוכיח את חוסר הצורך בתאגידים ובממשלה. אני אראה עד כמה אפשר להגיע, כשכל האנרגיה שלי מושקעת בעשייה באופן עצמאי לספק את רוב צרכיי ובתקווה, בעתיד הירוק והטוב יותר – את כל צרכיי, מבלי לסמוך לרגע על שום מוסד ואדם שישלוט עליי. אני אחיה את חיי כפי שצעקתי שחיים צריכים להיות ואולי אני אצליח לאסוף כמה נשמות טובות איתי בדרך, לדרך המהפכה שנמצאת בלב כולנו, בלב הקיום שלנו, באש הבוערת בנו מאז שקיים העולם. אני לא ממהרת, זה לא לוקח אותי לשום מקום, כשאני ממהרת אני מועדת ונופלת ומתבלבלת בדרך ועלולה לאבד אותה וזה מסוכן בשבילי כרגע. זה עניין של מדרגות. ויש הרבה גרמי מדרגות ומפלסים והתפלספויות על כך.
אני מבינה, בכאב, שכנראה המקום שלי כבר לא בהפגנות, לא לזמן הקרוב. אני שקטה מדיי, ועם הזמן ועם עוד הפגנה ועוד הפגנה אני נהיית שקטה יותר מהכאב, החושים מתקהים, אני מרגישה שאני צפה בלי שום יכולת להיאחז באדמה, זרה, במקום לא מוכר, בלי שום יכולת לשנות, בלי שום מסוגלות להיאבק, להתמודד. אני נזכרת בתחושת התסכול – בהתחלה פרקתי עול בהפגנות, ואיכשהו המיץ נגמר לי. הקב"ן בצבא אמר שאני רגישה מדיי, הוא אמר בחיוך שיש לי עיניים פקוחות מדיי, על שום כך צה"ל לא התאים לי והוא שחרר אותי כדי שלא אראה את האטימות של אותו גוף גדול מסורבל שמכשיר אנשים להיות רובוטים (אגב, הוא מתחיל את זה לדעתי, הרבה לפני גיל 18). העיניים הפקוחות שלי ראו הרבה כאב בשנים האחרונות, גם הרבה אהבת חינם ובעיקר הרבה אטימות. כנגד אטימות מעולם לא הרגשתי שאני מצליחה להיאבק, בטח שלא בכעס, בטח שלא בהפגנת זעם. אף אחד לא מקשיב לי כשאני זועמת, אף אחד לא מקשיב לי כשאני מפגינה רגש, זה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות שאני מרגישה הרוגה, הרוסה, הנפש משפיעה על הגוף והנה לה התפרקות פסיכוסומטית כללית. אני צריכה לשמור על עצמי מחוסר האונים, מתחושת חוסר היכולת המשקרת, מהאפסיות – כדי שאוכל להמשיך עוד לעשות מהפכה.
עוד סוף שבוע שאני עוקבת אחרי סיקורים בפייסבוק ושומעת ורואה חברים טובים נאבקים, סופגים אלימות קשה, השפלות מכוערות ונעצרים. אני דואגת, אני יודעת תמיד שהם חזקים, שהם עומדים בזה, שזו מלחמה והם עומדים בשורה הראשונה מול שוטרים - מול אחים בדם שהפכו רובוטים - בשם המשכורת, בשם החינוך, בשם אידאולוגיות, בשם הפרד ומשול - שוכחים שאנחנו אחים לאחים, שוכחים שאנחנו מין אנושי אחד, רקמה פועמת אחת. אני עצמי כבר רואה אותם כרובוטים, כבר חטפתי מכות בעצמי, כבר ראיתי בעיניים שלי התנהגות רובוטית, התנהגות של בובות, כבר ראיתי את המשחקים של אותם שליטי בובות גדולים ואינני יודעת עוד כמה אינני יודעת, אבל הסיפורים מפחידים, האמת מפחידה.
אני מביאה את התחושות שלי באיזו ציניות מזעזעת [מצאתי את עצמי מדביקה את הפוסט הבא, אוסף תמונות של אלימות משטרתית, למי שרק שואל באשמת מה הם נעצרו, או חטפו מכות, כאילו שבאמת צריכה להיות סיבה לכך וכאילו שכל סיבה בכלל מצדיקה אלימות כזו ובכלל:http://offnotes.blogspot.com/2013/06/blog-post_15.html)
אינני מסוגלת עוד להתעלם ממנה. אני לא מפסיקה להיות מהפכנית, זה כבר עמוק עמוק בדם שלי. הגעתי למהפכה החברתית מתוך מקום של יאוש ובתקופה האחרונה כמעט שצללתי לתוכו שוב, הדיכאון בהתחלה היה עוד דלק, דלק חזק לפעול עליו, ואז כשלא הצלחתי למצוא את מקומי, אותו דיכאון מילא אותי ביאוש. קמתי ויצאתי לדרך מהפכנית חדשה, דרך קצת שונה, דרך של למידה, דרך של יצירת אלטרנטיבות. אני סומכת על חבריי הטובים, היקרים והאהובים שימשיכו להילחם את המלחמה ברחובות, אני הגב שלכם, אני אתכם בכל צעד ובכל החלטה מאחוריכם. למרות זאת, יצאתי מהשדה המוכר לי, משדה המהפכה התל אביבית, לתקופה אולי בכלל משדה המחאה, מלבד הבלחות קטנות. אני מלאה באמונה אליכם, מלאת אמונה בדרך שלנו. בינתיים אני, אני מנסה להיות שלמה יותר, מבחינתי זה מגיע בדרך של למידה, למידה באופן כללי (שנרתמת לצורך עשייה לחיים מהפכניים, אלטרנטיביים) ולמידה עצמית, השלמה עצמית, עם עצמי, כדי שאדע להגן על עמדותיי באופן פחות מתייסר, באופן שנשמע, באופן שמשנה. אני הגב שלכם בפרברי בבילון, לאט לאט הופכת פה עולמות. זה המקום שלי להלחם בו היום.
שולחת מכאן תמיכה מלאה בחברים המפגינים היום, בעצורים בתחנות המשטרה בארץ, בכל אדם וחוה הנלחמים למען החופש שלהם, בעד הזכויות הבסיסיות שלהם כבני אנוש, כאזרחי העולם החופשי, בכל בעל חיים הכלוא, בכלא פיזי, רוחני או דיגטלי (כן, גם בני אדם הם בעלי – חיים, האלטרנטיבה האחרת היא להיות "בעלי מוות" ואני מניחה שאתם פחות מעוניינים בכך – אכן עניין של סמנטיקה), בכל מי שמדוכא, בכל מי שמקופח. המהפכה תצליח, היא כל הזמן מצליחה קצת. אל יאוש. מלא מלא אהבה!
Off Notes
walter.h1900@gmail.com
אין קול ואין שומע – אנשים עדיין מאמינים במשטר, עדיין נותנים לגיטימציה לא רק לכנסת ולממשלה הנוכחית, אלא בכלל לעובדה שיש לנו כנסת וממשלה. אני שומעת כל הזמן כאן את ה"זה מה שיש" ו"אין מה לעשות" ואני מטילה ספק בכל דבר שהטלתי ספק בו. ועל אף כל ההתקפות והמגננות, אני מחליטה, ככה, בשביל לשמור בינתיים על השפיות הרעועה שלי בימים אלו – אני לא אצעק בזמן הקרוב על צדק חברתי, על זכויות אדם, על זכויות בעלי חיים. אני לא אצעק. אני אעשה בעצמי, כל פעם קצת, אני אעשה לעצמי מהפכה. אני אעשה בידיים שלי ואוכיח את חוסר הצורך בתאגידים ובממשלה. אני אראה עד כמה אפשר להגיע, כשכל האנרגיה שלי מושקעת בעשייה באופן עצמאי לספק את רוב צרכיי ובתקווה, בעתיד הירוק והטוב יותר – את כל צרכיי, מבלי לסמוך לרגע על שום מוסד ואדם שישלוט עליי. אני אחיה את חיי כפי שצעקתי שחיים צריכים להיות ואולי אני אצליח לאסוף כמה נשמות טובות איתי בדרך, לדרך המהפכה שנמצאת בלב כולנו, בלב הקיום שלנו, באש הבוערת בנו מאז שקיים העולם. אני לא ממהרת, זה לא לוקח אותי לשום מקום, כשאני ממהרת אני מועדת ונופלת ומתבלבלת בדרך ועלולה לאבד אותה וזה מסוכן בשבילי כרגע. זה עניין של מדרגות. ויש הרבה גרמי מדרגות ומפלסים והתפלספויות על כך.
אני מבינה, בכאב, שכנראה המקום שלי כבר לא בהפגנות, לא לזמן הקרוב. אני שקטה מדיי, ועם הזמן ועם עוד הפגנה ועוד הפגנה אני נהיית שקטה יותר מהכאב, החושים מתקהים, אני מרגישה שאני צפה בלי שום יכולת להיאחז באדמה, זרה, במקום לא מוכר, בלי שום יכולת לשנות, בלי שום מסוגלות להיאבק, להתמודד. אני נזכרת בתחושת התסכול – בהתחלה פרקתי עול בהפגנות, ואיכשהו המיץ נגמר לי. הקב"ן בצבא אמר שאני רגישה מדיי, הוא אמר בחיוך שיש לי עיניים פקוחות מדיי, על שום כך צה"ל לא התאים לי והוא שחרר אותי כדי שלא אראה את האטימות של אותו גוף גדול מסורבל שמכשיר אנשים להיות רובוטים (אגב, הוא מתחיל את זה לדעתי, הרבה לפני גיל 18). העיניים הפקוחות שלי ראו הרבה כאב בשנים האחרונות, גם הרבה אהבת חינם ובעיקר הרבה אטימות. כנגד אטימות מעולם לא הרגשתי שאני מצליחה להיאבק, בטח שלא בכעס, בטח שלא בהפגנת זעם. אף אחד לא מקשיב לי כשאני זועמת, אף אחד לא מקשיב לי כשאני מפגינה רגש, זה גוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות שאני מרגישה הרוגה, הרוסה, הנפש משפיעה על הגוף והנה לה התפרקות פסיכוסומטית כללית. אני צריכה לשמור על עצמי מחוסר האונים, מתחושת חוסר היכולת המשקרת, מהאפסיות – כדי שאוכל להמשיך עוד לעשות מהפכה.
עוד סוף שבוע שאני עוקבת אחרי סיקורים בפייסבוק ושומעת ורואה חברים טובים נאבקים, סופגים אלימות קשה, השפלות מכוערות ונעצרים. אני דואגת, אני יודעת תמיד שהם חזקים, שהם עומדים בזה, שזו מלחמה והם עומדים בשורה הראשונה מול שוטרים - מול אחים בדם שהפכו רובוטים - בשם המשכורת, בשם החינוך, בשם אידאולוגיות, בשם הפרד ומשול - שוכחים שאנחנו אחים לאחים, שוכחים שאנחנו מין אנושי אחד, רקמה פועמת אחת. אני עצמי כבר רואה אותם כרובוטים, כבר חטפתי מכות בעצמי, כבר ראיתי בעיניים שלי התנהגות רובוטית, התנהגות של בובות, כבר ראיתי את המשחקים של אותם שליטי בובות גדולים ואינני יודעת עוד כמה אינני יודעת, אבל הסיפורים מפחידים, האמת מפחידה.
אני מביאה את התחושות שלי באיזו ציניות מזעזעת [מצאתי את עצמי מדביקה את הפוסט הבא, אוסף תמונות של אלימות משטרתית, למי שרק שואל באשמת מה הם נעצרו, או חטפו מכות, כאילו שבאמת צריכה להיות סיבה לכך וכאילו שכל סיבה בכלל מצדיקה אלימות כזו ובכלל:http://offnotes.blogspot.com/2013/06/blog-post_15.html)
אינני מסוגלת עוד להתעלם ממנה. אני לא מפסיקה להיות מהפכנית, זה כבר עמוק עמוק בדם שלי. הגעתי למהפכה החברתית מתוך מקום של יאוש ובתקופה האחרונה כמעט שצללתי לתוכו שוב, הדיכאון בהתחלה היה עוד דלק, דלק חזק לפעול עליו, ואז כשלא הצלחתי למצוא את מקומי, אותו דיכאון מילא אותי ביאוש. קמתי ויצאתי לדרך מהפכנית חדשה, דרך קצת שונה, דרך של למידה, דרך של יצירת אלטרנטיבות. אני סומכת על חבריי הטובים, היקרים והאהובים שימשיכו להילחם את המלחמה ברחובות, אני הגב שלכם, אני אתכם בכל צעד ובכל החלטה מאחוריכם. למרות זאת, יצאתי מהשדה המוכר לי, משדה המהפכה התל אביבית, לתקופה אולי בכלל משדה המחאה, מלבד הבלחות קטנות. אני מלאה באמונה אליכם, מלאת אמונה בדרך שלנו. בינתיים אני, אני מנסה להיות שלמה יותר, מבחינתי זה מגיע בדרך של למידה, למידה באופן כללי (שנרתמת לצורך עשייה לחיים מהפכניים, אלטרנטיביים) ולמידה עצמית, השלמה עצמית, עם עצמי, כדי שאדע להגן על עמדותיי באופן פחות מתייסר, באופן שנשמע, באופן שמשנה. אני הגב שלכם בפרברי בבילון, לאט לאט הופכת פה עולמות. זה המקום שלי להלחם בו היום.
שולחת מכאן תמיכה מלאה בחברים המפגינים היום, בעצורים בתחנות המשטרה בארץ, בכל אדם וחוה הנלחמים למען החופש שלהם, בעד הזכויות הבסיסיות שלהם כבני אנוש, כאזרחי העולם החופשי, בכל בעל חיים הכלוא, בכלא פיזי, רוחני או דיגטלי (כן, גם בני אדם הם בעלי – חיים, האלטרנטיבה האחרת היא להיות "בעלי מוות" ואני מניחה שאתם פחות מעוניינים בכך – אכן עניין של סמנטיקה), בכל מי שמדוכא, בכל מי שמקופח. המהפכה תצליח, היא כל הזמן מצליחה קצת. אל יאוש. מלא מלא אהבה!
walter.h1900@gmail.com
אפשר להשאיר אותך לבד עם הפוסט הזה, קריאת תסכול אל דפי האינטרנט.
השבמחקאני רוצה להגיב:
תהליכי שינוי הם מורכבים וכל אחד מאיתנו חולק אותם בדרכו, הפגנה זאת דרך אחת, כתיבה דרך נוספת וגם פעולות אחרות מתוך המערכת אותה אנחנו מבקרים היא דרך.
הדיכוי הוא טיבעי לחברה האנושית, ובזמננו הוא מעודן יותר מבעבר, כמו שאת מתארת את הצבא, הרי ברור לך שלצבא רומא וגם לצבא יהודה המכבי היחס היה שונה לחייל הפשוט ולא תמיד היתה דרך החוצה. עם העידון גם ההשכלה שלנו התרחבה והיות אנחנו רואים יותר רחוק רואים יותר לעומק וכפי שהוכחנו גם פועלים לשינוי, את והחברים האחרים פועלים.
לא יהיה נצחון כי המלחמה שלנו הוא בציבור שהוא אנחנו, כמה שלא "נבחין" עצמנו מאלו שמשתים בצבא, במשרד החינוך, במשרד האוצר או תועמלני טלויזיה האנשים האלו הם האנחנו הם הקולקטיב שאנחנו חלק ממנו לכן כדאי שאת תמונת המאבק נתאים למציאות, זה לא הם או אנחנו זה אנחנו בעתיד ולשם אנחנו צועדים.
בסופו של דבר אנחנו ננצח, כמו שנשים היום לא רק מצביעות לכנסת והופכות ראש ממשלה אלה גם עובדות ועצמאיות, דבר שלא היה אמיתי לפני 100 שנה היום הוא טבעי ומובן מאליו. אבל התהליך עצמו הוא ארוך והחינוך העצמי שלנו כגוף קולקטיבי רק בתחילת הדרך.
יהיה טוב, וכדאי להתמיד ולעשות דברים במידה לשמור על עצמנו הפרטי כדי לשמור על עצמנו המשותף