אחותי הקטנה

לפני חודשיים לקחתי רכבת צפונה. אני זוכרת איך שהסתכלתי שעות על הילדה הרוסיה הקטנה, הבטתי מבעד למשקפי השמש שלי, עושה את עצמי מנמנמת  ובעצם לא מפסיקה לטבוע בעיניים הכחולות הענקיות שלה. חושבת כל אותם רגעים על התמימות שלנו שנשברה לאט לאט, או שמא יום אחד פשוט התעוררנו והתמימות שלנו פשוט כבר לא הייתה שם. אני יודעת שלא טרחתי לחפש אחריה עד אותו יום ברכבת. איך פתאום נוכחתי לגלות שלא רק שהילדים הם הכי תמימים בעולם, לא רק שתינוקות אף פעם לא משקרים, אף פעם לא צבועים, גם אנחנו המבוגרים, לידם מאבדים כל רשעות, כל תחמנות שיש בנו, כל כאב וציניות מרושעת – אנחנו אוהבים יותר, נינוחים יותר, מאושרים יותר רק מעצם היותם.

ואתה היית חייב להיות כל כך טוב ונדיב, שאף אחד לא יגיד שיש לך לב של  אבן, לב כמו סלע. ואני הייתי צריכה אותך שתהיה טוב בשבילי שתעמיד פנים שיש בך עוד קצת חום כשכל הגוף שלי היה משותק ונמלים אדומות, גדולות ושמנות רצו עליו בשעה שאף לא יכולתי לצרוח. ואז באותם ימים כשכבר כבר הייתי לבד  וייחלתי למות, שהנמלים יאכלו את כל גופי, והסרטן שלי, הסרטן יעזור להן. ואתה היית משקה אותי במיץ תפוזים בקשית כשכבר לא יכלתי לזוז ומחליף לי את שקיות השתן כשרק רציתי שתלך או שתחבק אותי. ואתה נשארת שם רק כדי שלא יגידו שהלכת כשהיה הכי קשה.

את הפעם האחרונה שהרמתי אותה אני לא אשכח, נסענו אז לצפון כדי למסור אותה להוריי שישמרו עליה, שלא תשאר לראות אותי גוועת. ואיך הנמלים תקפו את הגוף העייף שלי אז בפעם הראשונה, מכשילים אותי ומפילים אותי כשהיא עוד בידיי. ואני זוכרת את המדרכה מתקרבת אליי ואני זוכרת את החום הנוראי שחשתי בכל גופי.

וכשישבתי על הרצפה, רגלי זרוקה לצד גופי בחוסר מעש, אינה מתפקדת, אינה כואבת עוד. והיא צמודה אל פני בוכה מפחד ואני בוכה מאימה ואני רק רוצה שהיא תפסיק לבכות ורק שמחה שהיא עוד יכולה לבכות. אני זוכרת איך לקחת אותה מידיי בלי לומר מילה, רק נועץ מבט מזלזל ואני שוב מרגישה כמו הכשלון שתמיד חשבתי שאני.

נשארתי גם אני עוד איזה יומיים שלושה אצל ההורים, רואה אותה פורחת בידי אחרים ומנסה להמנע מן המחוות המזוייפות שלך. ואמא מנסה לדחוף אותה שוב לידיי, היא אמרה "כמו שאחרי תאונה נהג צריך מהר לנהוג שוב כי אחרת יפחד תמיד!", אך אני כבר פחדתי להחזיק אותה בידיים הרועדות שלי, לא היה לי עוד כח לעמוד והנמלים הללו השתלטו כבר על חצי מגופי, מקננות בכפות רגליי כשרציתי כל כך לברוח.

עינת מהאוניברסיטה בהריון מתקדם עם הילד השני שלה, הראשונה נראית בדיוק כמו אחותי הקטנה. התרגלתי לקרוא לה אחותי הקטנה כדי שלא אתרגש ואבכה ליד יותם. אז גם לבת של עינת אני לא מתקרבת, שלא תצרח כל כך חזק כמו שאחותי צרחה. וזה טוב שהיא כבר לא בגיל שצריך להרים אותה, אבל אני עוד מפחדת ללטף את ראשה, לחבק אותה. רק שלא אשבור את כולה. ויותם משחק איתה בכדור ובכל פעם שהוא נזרק לכיוונה אני נושכת שפתיים ועוצמת עיניים. אני סיימתי את האחריות שלי עליה ועכשיו מותר לי רק לקרוא לה "אחותי הקטנה".

ואתה כבר לא הגעת שנים, מאז שהחלמתי מהמחלה. אף אחד כבר לא יכל לומר שיש לך  לב  של אבן כי נשארת כשהיה הכי רע, אך לא נשארת כשהיה יכול  להיות הכי טוב. וברחתי מהבית שוב ולא חזרתי עוד שנים אחר כך. ובשנה האחרונה התחלתי לחזור בחזרה, כי יותם רצה להכיר את המשפחה, אני רציתי לראות איך הילדה שלי גדלה כל כך יפה. ויותם מתאהב בה ומתגעגע אליה בכל פעם שאנחנו חוזרים למרכז, כאילו הייתה שלו – ובשבילי – היא רק אחותי הקטנה.  ויותם רוצה שנתחתן, הוא רוצה שנעשה ילדים יפים. תמיד אומר בחיוך שבטח יש לי גנים טובים, כמה יפה אחותי הקטנה, כמה היא יפה ושקטה.

לפני חודשיים אני ויותם נסענו ברכבת צפונה, אני נשענת על כתפו ומסתכלת מולי על הילדה הרוסיה הקטנה, טובעת בעיניים הכחולות הענקיות שלה ויותם מלטף את הראש שלי, לוחש לי חלומות שלו על הילדים היפים שלנו ואני מתחת למשקפי השמש מתייפחת בבכי ורוצה לצעוק לו שאני לא יכולה.

Off Notes
walter.h1900@gmail.com

Self portrait

Off Notes
walter.h1900@gmail.com

***

Off Notes
walter.h1900@gmail.com

שתי ציפורים על העץ

הסיפור מתחיל עם כמה חברים שבשל יוקר המחייה ובשם הרגיעה והחופש החליטו לגדל לעצמם קנאביס צפוני בגידול אאוטדור, בשאיפה לתת בחזרה לטבע, בתקווה שהשני יחזיר אהבה לזורעים בדמעה. אז אותם זורעים בדמעה, שותלים בתקווה ואהבה גידלו כמה צמחים לתפארת ולתפרחת וכשביקשו לבדוק באחד הימים את מצבם של העשבים שנכנסו לא מזמן לפריחה, הם גילו להפתעתם גבעולים, עלים ותפרחות מכורסמות לצד שפני סלע עליזים המנשנשים מכל הנגלה לעיניהם.

אין ספק ששפני הסלע הללו היו מהשמחים ביותר שראו עיני אדם.

אני מאוד אוהבת בעלי חיים ואת הטבע כולו, הייתי רוצה שיהיה מספיק מהשפע הזה לכולם, הייתי רוצה גם אני לצחוק כמו חבורת הצבועים שהתגלגה על הסלעים בשעשוע אל מול עיניהם של זורעים ברינה מקצה אחר של הארץ.

אני מבינה שבעלי החיים אוהבים את הצמח אולי אפילו כמו שבני אדם אוהבים אותו (מה שללא ספק מעיד על תודעה חייתית, תודעה שעל מנת לשרוד מובילה את הפרט לנשנש מעט, מדי פעם, מן הצמח המופלא הזה). ישנם מחקרים רבים על בעלי חיים, בינהם בעלי חיים הנחשבים לכאלו בעלי אינטילגנציה גבוהה למדיי שנהנים "להתמסטל". דולפינים אוהבים "להתמסטל" עם דגי אבו נפחא, קואלות אוהבות "להתמסטל" על אקליפטוס, פילים על אמרולה.

ואנחנו, כמי שמנסים להגדיר עצמנו, המין האנושי, כיצורים תבוניים, מן האינהרנטי להנחה זו היא שגם אנחנו נבדוק את האפשרויות שלנו "להתמסטל", או אולי, להרחיב תודעה. להרחיב תודעה בצורה כזו שלא יוכל עוד שום יצור לשלוט עלינו, כי נהיה חופשיים באמת מהשקרים, מהכאב ומתחושת חוסר האונים הכללית.
מישהו שם למעלה החליט שאסור שהמין האנושי ירחיב תודעה, זה עלול חלילה להוביל לאבולוציה של המין האנושי.

החלטה זו פוגעת בכל תחומי החיים. גידול קנאביס באופן חופשי, בטבע, יכול להציל כל כך הרבה מערכות בחיינו (כלכלית, חברתית, בריאותית, אקולוגית) לשפר עד בלי היכר את ההווה שלנו ולהבטיח לנו עתיד.
אני קוראת לכל חבריי הטבעונים, וגם אלו שיהפכו לכאלה בבא הזמן  זה חלק מהטבע, חלק חשוב ובלתי נפרד מהטבע. אי אפשר להיפטר ממנו, הוא עשב. אנחנו לא אמורים להיפטר ממנו, הוא ניתן לנו במתנה ואנו צריכים לעמוד מנגד לאלו שמנסים לקחת מאיתנו ולנכס לעצמם את הטבע.

אנחנו צריכים לגליזציה
עכשיו
למעננו, למען הדורות הבאים, למען כדור הארץ
ולמענם 

בתמונה: ארנבונים, תמונת אילוסטרציה.

Off Notes
walter.h1900@gmail.com

מחפשת כיוון ויוצאת מהארון הירוק: סוף נובמבר 2013

(עדות #45): הילה ולטר

הי שמי הילה (26) ומעולם לא הייתי בתוך הארון הירוק. ההתקלות הראשונה שלי עם קנאביס הייתה בגיל ההתבגרות באיזה פסטיבל בומבמלה. פתאום הרגשתי הקלה אמיתית ואפילו לא ידעתי מה היה כל כך כבד עליי בתור פישרית מתבגרת, כאבים, פגיעות, לא משנה, בעיקר מה שנעלם עם צריכת קנאביס היתה האסטמה הכרונית שממנה סבלתי מילדות (ואני עדיין סובלת ממנה במצבי קיצון וכשאין מה לעשן) ואז גם גיליתי שזה לא האופי המחורבן והדחוי שלי וששנים סבלתי מחרדה חברתית - כזו שבעת צריכת קנאביס מתפוגגת לחלוטין ואני הופכת להיות עצמי כמו שתמיד רציתי להיות.

עם קנאביס אני בת טובה יותר ובת זוג טובה יותר, אני סטודנטית טובה יותר ואני כבר לא נטל על עצמי בעיקר. אבל המצב הוא כזה שאני יודעת בדיוק מה התרופה שלי, מה מכניס אותי לפרופורציות, מה מתקן אותי, מה מרכז ומאפס אותי ומשדרג אותי, אבל ידיי אינן משיגות את התרופה המופלאה הזאת כמו שאני צריכה. אני עבריינית גרועה, מעולם לא ממש ידעתי איך "להתארגן", זה תמיד הרגיש לי כל כך לא נכון, אני גם שקרנית גרועה ושונאת להתחבא ולהחביא אבל אני מתחבאת ומחביאה. לא מהוריי, משפחתי וחבריי. אני לא מפחדת, פשוט נמצאת במצב בו נמנעת ממני גישה לחלק אינהרנטי מהטבע. אני לא שותה אלכוהול, ולא צורכת בשר, חלב, גבינות וכו' - קנאביס דוחה מהגוף שלי דברים שאינם טבעיים ונכונים לו, הוא הציל אותי בגמילות נוראיות ממשככי כאבים וגם עוזר לי בגמילה מסיגריות ובכלל פלאים מה שהצמח הזה עושה לגוף שלי, אני נראית טוב יותר ובריאה יותר ויכולה להישבע שאפילו פצעים מתאחים מהר יותר.
אני אוהבת לעשן, לאדות, לאכול ולהזליף קנאביס. אני אוהבת לחיות, ללמוד, לצחוק, להרגיש, לרוץ, לשחות, לכתוב, לצייר, לנשום ולהפסיק כל הזמן לחיות בכאב ובחרדות.
זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על קנאביס, אני כותבת ופעילה במאבק ללגליזציה תקופה דיי קצרה יחסית אך אני מרגישה שזה המקום הנכון להיות בו. השאיפה הגדולה שלי היא לפצח את מחסומי הבורות ושטיפת המוח ולהראות את דרך האמת והתקווה והיא דרך הטבע, כמו קנאביס כך גם מנגו, ותותים ועגבניות וחצילים ומנטה ומרווה ופטרוזיליה ותפוחי אדמה. אני מאמינה בטבע, אני מאמינה בבריאה השלמה ואני מאמינה שקנאביס הוא חלק בלתי נפרד ממנה.
אני גם מאמינה ששנים במחתרת עשו לצמח המופלא המון תועלת, הוא גדל והתפתח במחתרת באופן שלא מותיר ספק לכך שבני אדם אוהבים וצריכים אותו, יש כל כך הרבה זנים חדשים שיכולים לרפא כל כך הרבה תחלואות מודרניות. קנאביס חשוב לנו פיזית, נפשית, רוחנית, חברתית, כלכלית, מגדרית (כי אין על נקבות:)) ואקולוגית.

לעולם חופשי טבעי וירוק יותר....
|הילה

לפוסט ב"יוצאים מהארון הירוק"
Off Notes
walter.h1900@gmail.com

מחפשת כיוון: נובמבר 2013: מחוץ למרוץ העכברים

כמו הרבה מבני דורי, גם לי יש "בעיות כלכליות". אני מתעבת את מרוץ העכברים ולפעמים, למרות שברור לי הצורך המידי (ולטווח הארוך) בהשתתפות במרוץ, אני מוצאת עצמי מרימה ידיים, בחוסר מוטיבציה מוחלט להתמודד עם משהו. נושאת על עצמי שילוב של שלל לחצים, כאבים, עומסים ותסכולים, בשילוב עם מזג אוויר מגעיל מהרגיל, ב"עיר" מגעילה מהרגיל, מצאתי את עצמי קצת קורסת. אז אחרי שבפוסט הקודם כתבתי כמה שאני לא צריכה באמת לעשן ושאני רק רוצה, הפוסט הזה מתחיל בהתקף החרדה שלי.

זה מתחיל בבחילה, שום דבר לא יכול להיכנס לפה, כל מה שאני זה רוצה להקיא את כולי החוצה. ואז הנשימות מתחילות להתקצר, אחר כך לצפצף, אני מנסה להשתעל. יש לי סחרחורת ואני מנסה להתכופף ולהשתעל. אני מעמעמת אורות, מנטרלת ריחות ומנסה להתקלח במים חמים ומהבילים שיזרימו את הדם והנשימה, עם המון המון אדים. אני כבר מרגישה את הריאות שלי גדושות, החמצן שם דליל. אני לבד בבית ואני מנסה ליצור קשר עם אנשים כדי להירגע. מישהו עונה בפייסבוק. אני אהיה בסדר. מישהו בא. בלילה הזה לא הצלחתי לישון לרגע. המוח והריאות שלי מרגישים תחת לחץ, זה יותר מ"סאטלה", זה הרבה יותר מרק הירגעות, אני רוצה להזרים את הדם ללב, לריאות, למח, לפתוח את קנה הנשימה ולנשום.

ומתוך המקום הנמוך הזה שבו כל מה שבא לי זה להתכסות בשמיכה עד מעל הראש ולשכוח מהעולם שממשיך לזוז מהר מדיי, כשכל מה שבא לי זה לבכות את עצמי עד להיעלמות, אז נכנס לחיים שלי מישהו, פסיכי לגמרי, עם נשמה ענקית, טובה ומהפכנית שלא תיארתי לעצמי שאני אפגוש דווקא פה, דווקא במקום הזה שנראה לי חסר תקווה לחלוטין, אני מוצאת מקום שבו קצת יותר נח לי להיות עצמי.

ואולי גם בזכותו, אני חושבת שהגיע הזמן שאגלה שמלבד חרדתיות ואסטמה קלה עד בינונית, אני לוקה גם באקטיביזם חמור. לפעמים אני מרגישה שהיקום דורש ממני גמילות כפויות מאותו אקטיביזם, זה מקשה לי על הלב לפעמים, האקטיביזם הזה. אבל זה מי שאני ותמיד מאוד מושך אותי להיות אקטיביסטית כי אני מרגישה שזה המקום שלי, שאני באמת טובה בזה, שאני באמת מסוגלת לשנות משהו.

אז בעצם זה שילוב של כמה דברים: האקטיביזם שלי פוגש אותי עוד פעם במקום נמוך, אבל הפעם כשאני עוד מצליחה לנגוס לחיים בבוהן לפני שהם בורחים ממני, וגם המהפכן הזה שנכנס לי פתאום לחיים, הם מקימים אותי לעמוד על שתי רגליים קדמיות, אני מוציאה את הראש מהחול, הרבה דברים מתחילים ליפול בדיוק למקום שלהם. לא 70,000 ש"ח לחשבון בנק, אבל הזזתי את עצמי לחתום על כמה מסמכים שאולי איכשהו יסדרו שיהיו לי פחות התקפי חרדה. ברור שזו מחשבה שבאה אחרי חופשת מחלה של מנוחה ותה ותרופה טובה טובה.

החומר לא תמיד הכי טוב, בדרך כלל הוא לא, והוא גם ממש יקר, אבל דווקא עכשיו, בשעה שאנחנו באמת מסתכלים למציאות המרה בעיניים, אנחנו מוצאים נחמות קטנות ואדירות והמון תקווה לעולם חדש מדהים, בהיר, טבעי ומואר. אני מאמינה שבימים אלו אנחנו קרובים מאי פעם להשיג את הדרך אל החופש. ירד כבר הגשם הראשון והשקה את הזרעים, אני מריחה את העתיד והוא ירוק והוא חופשי והוא לשבת בשבת בבית קפה על חוף הים, לשתות הפוך או תה קר ולעשן את הג'וינט הכי ריחני שאפשר עם האנשים שהכי כייף לעשן איתם כשכולם סביבנו מריחים כמה שזה מותר ואפילו רצוי. ואיזה קטע שאחרי שעישנו ג'וינט גם שילמנו וקמנו והלכנו משם ושום דבר רע לא קרה. בתל אביב אני יודעת שזה לגיטימי לעשן בציבור, אבל מחוץ לתל אביב הרבה פחות התנסיתי בזה, מלבד ישיבה בפארקים בתקופת התיכון.

לסיכום, התקף החרדה האחרון עורר בי את כל מי שאני. חשפתי את כל הקלפים ועכשיו כל מה שנשאר מולי זו אני. ולמען האמת, אני דיי מרוצה מהמקום הזה, אני מרגישה טוב, ממש טוב. מרגישה במקום הנכון לי עכשיו, ואני מרגישה שאני בדרך להגיע למקום שאני רוצה להגיע אליו, אני מקווה שאלו לא יהיו חלומות באספמיה ותקוות שמתנפצות בפרצוף. אני יודעת שיש קהילה גדולה של אנשים שיש לי איתם חלום משותף ושאני לא יכולה לשבת בצד ולחכות שזה יקרה, אני צריכה להיות חלק מזה. אני צריכה לעשות שזה יקרה. אני ואתם.


Off Notes

walter.h1900@gmail.com

מחפשת כיוון: אוקטובר 2013: חלומות ירוקים

היה יום כל כך ארוך היום. בשעות האחרונות בעבודה נזכרתי שהיבולים החדשים עדיין לא פרחו במלואם והמלאי האחרון חוסל בסוף השבוע כשישבנו עם חברים לסשן תה צמחים וקלפים. אז כשסיימתי לעבוד קפצתי לקופי-שופ השכונתי, ביקשתי מהמוכר קצת סאטיבה להרגעת הנשמה והוא אמר שאני קצת מכופפת היום. הוא צודק, הצוואר תפוס, מרחתי אתמול על הצוואר קצת שמן מנטה והמפ, זה הרגיע אותי זמנית. הוא אמר שיש לו בלנד טוב של 64% סאטיבה והשאר אינדיקה כדי לשחרר את השרירים. הוא הציע שארכוש גם נרתיק מבד קנאביס, אמר שזה טוב לאכסן במקום סגור, ו"תראי יש גם תא מיוחד לניירות ולקליפר". ויתרתי על התענוג אז הוא ארז את ההזמנה שלי בשקית נייר חומה והוסיף בכל זאת מיני קליפר סגולה במתנה. שילמתי לו, איחלנו אחד לשנייה לילה טוב ויצאתי הביתה.

כמו שאתם מבינים, זה לא באמת קרה, כל הכתוב למעלה הוא פנטזיה מוחלטת, אפילו כמעט מושלמת. הדבר היחיד שנותר פה אמת ויציב הוא העובדה שזה היה יום ארוך, יום ארוך וקשה ומחר, מחר יהיה ככל הנראה דומה לו. במקום זה, אני מנסה לסרוק בסטריאוטיפיות מי נראה לי חייכן וחברותי מספיק בשביל שאולי יהיה לו איזה כיוון.

יש עוד כמה דברים שתלויים ביציאה מהארון הירוק, אני כמעט לגמרי בחוץ, אבל, אני חייבת לשמור על העבודה הזאת כרגע. אני לא טועה בפניות שלי, אני מזהה את האנשים הנכונים, אך התשובות המוכרות, בעיקר באזורי, מלוות בעיקום שפתיים ואף, “הלוואי" ו"אוף איזה יובש". אנחנו מדברים על המשטר הקיים ועל המלחמה הנצחית ועל זה שהם רוצים להשאיר אותנו ככה, ראש בקיר, אנחנו יודעים שיש משהו מדהים בצמח הפלאים שפוקח לנו את העיניים עד שכבר אי אפשר לעצום אותן. ויכול להיות, אולי, רק יכול להיות, שבגלל זה הם לא רוצים שנדע כמה שזה טוב בשבילנו, כמה שאנחנו יכולים להיות כל כך חזקים ומאוחדים ולנטרל אותם מכל הכח המזויף שהם לקחו לעצמם. הרי איך יהיה הפרד ומשול אם יתנו לצמח שלנו לגדול ולגדול? איך יהיו כעס ושנאה שאפשר לנתב לטובת אינטרסים מדיניים כלכליים? איך תהיה מלחמה אם נהיה רגועים ואוהבים, עם לב פתוח בין אדם לזולתו ולסביבתו? איך תמשיך למלוך עלינו תעשיית הנשק אם לא יהיה במה להאשים את האויב? אם חלילה, חס וחלילה, לא יהיה אויב?

אבל לך תספר את זה לשטופי המח שעדיין חושבים שאם אתה עושה שאכטה פה ושם אז אתה סטלן בטלן. אז מתישהו לפני שלושה עשורים וחצי התחיל המאבק על הקנאביס הרפואי, שהוא קרב חשוב, וחובבי צמח הפלאים העבירו שלל ראיות והוכחות, תמונות וסיפורים קורעי לב שמסתיימים בנסים גדולים או נחמות קטנות. אבל למה בכלל היינו צריכים להגיע לזה? קנאביס בשבילי הוא תרופה מונעת, אבל לך תסביר להם בריאות, לך תסביר להם מהו כאב ומהו חולי, לך תסביר להם שכל מה שהם יצרו סביבנו בעשרות השנים האחרונות התפתח לחולי ומוות, לך תסביר את הקושי לנשום, את הקושי להרגיש, את הקושי לחיות ובכלל, לך תסביר להם שכל כך הרבה אנשים מעשנים/מאדים/מטפטפים ומנשנשים, ולא רואים בזה שום דבר פסול. כי כל טיעון שיובא כנגד יתבטל כאין וכאפס.

המצב הבעייתי נוצר כשאני "לא חייבת" קנאביס, כשאין לי כל עילה, מבחינה חוקית, לבקש אישורים. שאני פשוט, כמו רבים אחריי, לפניי ואיתי, פשוט רוצה, שזה פשוט עושה אותי אני משופרת, רגועה יותר, חייכנית יותר, נעימה יותר, אוהבת יותר, מקבלת יותר. אני מרוכזת יותר, אני חדה יותר, אני כותבת טוב יותר, ולומדת טוב יותר, מבשלת טוב יותר, אני חברה טובה יותר ובת טובה יותר. וגם, על הדרך, עור הפנים נראה טוב יותר וגם בתוך כל ענני זיהום האוויר שבסביבתי, האסטמה נעלמת לחלוטין ואני נושמת טוב יותר.

אבל אין כרגע כלום, אולי מלבד איזה רבע שאכטה "הומאופטית". וככל שהמלאי מתדלדל, אני מוצאת את עצמי גונבת פה ושם סיגריות. וזה מתסכל, כי כשיש קנאביס, אז אין לי שום חשק לסיגריה, גם לא ממש לאלכוהול, הצורך פשוט נעלם והגמילה היא הכי פשוטה שאפשר. שנים עישנתי ורבות הפעמים שבהם נגמלתי מעישון ואין שום ספק שגמילה מסיגריות המלווה בקנאביס הינה הגמילה הקלה ביותר שעברתי. אבל היום, אחרי חודשים ארוכים, עישנתי שוב סיגריה, כשביקשתי מנהג המונית שעמד בתחנה אש כדי להדליק את הסיגריה המגולגלת הוא שאל "מה זה? ג'וינט?”, השבתי, בעיקום שפתיים (ואף): “הלוואי".

Off Notes

walter.h1900@gmail.com