יום חמישי, 12 ביוני 2014

Forever trusting who we are, And nothing else matters


הם ישבו על כוס בירה בפאב, היא נעלמה בכל רגע, אז שני הגברים נכנסו לשיחות עמוקות על כוס בירה, או כמה ליטרים טובים. הוא אמר לו שמי שתולש לזבובים את הכנפיים, לא רחוק הרגע שיתלוש גם כנפי מלאכים. וכל מה שהדהד בראשו באותו רגע היה המשפט האלמותי של היינריך היינה "במקום שבו שורפים ספרים שם ישרפו בסוף גם בני אדם" – ולאט לאט שני המשפטים חלחלו לתודעה שלו. ולא שרף עוד דבר מה כתוב – רק קבלות של רכישות באשראי. ולא הרג עוד זבובים ויתושים – נטה להרחיקם  – בעזרת אמצעים טבעיים יותר, רצחניים פחות. כשחשב לעצמו מה ההבדל – זבוב? פרפר? כלבים? חתולים? אנשים? האם זה משנה אם נפשו  של האדם אינה טהורה לגמרי? חשב כי אם האדם הוא רע, הוא לעולם איננו רע מטבעו – משהו עשה אותו קר וחסר רגשות. האם נאשים אותו במצבו? או שנמצא דרך להפוך את הגלגל? ואם תלינו נאשם, ייתכן ונתלה גם מלאך. ואם נשרוף את המילה הכתובה, הדיעה הכתובה – לא רחוק היום בו לא נוכל לצעוק את דעתנו – רק שישמעו אותנו. חשב על הנשים בפקיסטן, אלו שעינת קראה עליהן לפני כמה ימים – תוך כדי קריאה היא מצקצקת בלשונה ומספרת לו – שאושר חוק בפקיסטן המאפשר לבעל לאנוס את אשתו עד ארבע פעמים בשבוע. כשנשות פקיסטן מחו והפגינו כנגד החוק החולני הזה , אז באו הניאנדרטלים והכו אותן. כנראה ששם כבר מזמן שרפו ספרים.

ואחר כך, מתוך שכרות מדוכדכת ודיבורים על זכויות הנשים, הם התחילו לדבר על מונוגמיה ומשם הוא התחיל לדבר עליה. וחברו מביט עליו במבט מעט מופתע או שמא מופתע לגמרי – עיניו היו שתויות מכדי שאפשר יהיה להבחין בהבעתן המדוייקת. "אני לא מפחד ממונוגמיה – אבל, לך תדע לפעמים על מי אתה עלול ליפול לנצח". ובמבטו של השני הייתה מן ידיעה, שאם "יפול" על ידידתו לנצח – כנראה שזה לא יהיה כל כך נורא, למען האמת החל לאחרונה, לחלום בהקיץ על מגע עורה החלבי, העביר לעצמו בראש מן מונטאז' של כל החודשים האחרונים הללו שנהנה לשהות במחיצתה –  מרגעי השכרות המאושרים בפאב השכונתי, לאיך שנראתה כל כך נינוחה כשקמה מאוחר בשבת, קצת לפני הצהריים. העביר בראשו את רגעי הצחוק, את רגעי הבכי – החליט שלא די לו בהם, השתוקק לעוד כמה סוגים של רגעים – רגעי תשוקה, רגעי רומנטיקה, רגעים רוויים בהתרגשות על התחלות חדשות. ובעודו חולם,הוא חייך לעצמו וגמע את סופה של הבירה שלו לצלילי שיר מעט ישן שהזכיר לו מליוני רגעים חדשים וכאלו שעתידים לבוא.

*************************************************************************************************

הכרתי את לב כשגרתי במושב בצפון הארץ. מדי פעם היינו נוסעים לתל אביב, בקיץ, להופעות גדולות, הוא תמיד ישב בהסעות ליד בן. בן היה הרועש יותר מבין שניהם. רועש, יותר הרסני יותר והרבה יותר מדיי בטוח בעצמו. לב היה נרדם בין כל הרעש והמהומה, ראשו היה נצמד אל חלון האוטובוס, היה מביט החוצה, אל הכבישים, על הנוף. אני הייתי מביטה בו, מסוקרנת כל כך לשמוע את המילים שתצאנה מפיו, את הצלילים שיבקעו מגרונו. וכשהיה לוחש  - רציתי לחבק אותו חזק אליי. אך לב אף פעם לא הביט לתוך עיניי, פעם הוא אמר לי בשקט שהוא מפחד שאם יסתכל בעיני יראה את עצמו כפי שאני רואה אותו. ולא ידע שראיתי אותו כל כך יפה כפי שמעולם לא ראה את עצמו, כפי שמעולם לא ראיתי את עצמי.

Never cared for what they say, Never cared for games they play.                                
Never cared for what they do, Never cared for what they know. And I know. 

ובאותם ימים חמימים של ספטמבר שהגיע אחרי הקיץ הארוך בו חרשנו את העיר הגדולה מקצה לקצה, ישנים על ספסלים וחולמים על מקלחת אמתית במרחק של כמה אוטובוסים בחזרה בבית, במושב. כשחזרנו הייתי מחכה שעות על הגדר מתחת לבנין בו גרתי. ידעתי שהוא עובר שם מדיי פעם בדרך לתחנת האוטובוס. ישבתי על הגדר בחצאית וכפכפים, מנדנדת את רגליי בשעמום או ביאוש – לעיתים היה זה מתגבר יותר על השני ולעיתים שניהם היו שולטים בי יחדיו – הייתי משועממת ומיואשת ולב כבר הפסיק להגיע, כבר שבועיים שלא ראיתי אותו. יום אחד כשכבר כמעט התייאשתי, ראיתי אותו פוסע בצעדים כבדים על המדרכה מול ביתי -  הצצתי מהחלון, הוא לבש מדי חאקי ועל כתפו נשען רובה. רק על זה לא חשבתי, הגיע הזמן שלב יתגייס. עיניו היו עייפות וכבויות. רצתי מהר במדרגות שלא ייעלם. כשהגעתי אליו נעצרתי ממש מולו, מתנשפת ואילמת. כל השיחות הראשונות שניסיתי לתכנן איתו לא יצאו באותו רגע. אז הוא חייך אליי את החיוך המבוייש שלו ואמרתי לו שהגעגעתי אליו ושהוא היה חסר לי. 

והיו ימים בהם העייפות גברה על שנינו ולא הסתרנו את מבטינו האחת מהשניה, כבר עייפנו מלהאבק בכח המשיכה. ואני עייפתי מלנסות ולנער את לב מחלומותיו בהקיץ – כל כך רציתי שכבר יגיד לי משהו, שנהיה אולי קצת יותר משני אנשים שמחייכים אחד לשני  בביישנות מטופשת משני עברי הכביש. ויום אחד הוא חצה את הכביש ולא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן. בכיתי לעצמי, כעסתי מדוע לא הגיע להפרד ממני. מדוע לא יכל לומר לי שהוא הולך, שלא אצפה לו בכל אחר צהריים.

נפגשנו שוב ובפעם האחרונה כשעברתי לעיר, היה נדמה כאילו הכין את השטח מבעוד מועד בשביל שנינו. הלכנו לים – ראינו שם המון לבבות – בחלק משחקים במטקות, חלק זורקים במשחק כדור מים, מחזיקים אותם חזק, חזק והם עדיין צפים, פועמים מעל ים המלח הזה. ראינו איזה אחד – בועט בלבבות על החוף. כל כך הרבה לבבות היו לו – גם אני רציתי לבעוט בכמה.

Trust I seek and I find in you, Every day for us something new.
Open mind for a different view, and nothing else matters. 

לב היה מספר לי על מלחמות ישנות שנשמעו לי כה דומות למלחמות ההווה. הייתי רואה בעיניו הבוהות בחלל הריק, שריפות, השמדה ועבדות. וכששקעתי יותר ויותר בעיניו חמורות הסבר – יכולתי להרגיש ריחות עשן ומחנק, יכולתי להצטמרר מהקור המקפיא. אז היה משפיל את עיניו אליי. מלטף את ראשי, את פניי התמימות, ההמומות. ולא יכלתי  להפסיק לחשוב על אותם מיליארדי של אנשים צורחים לעזרה – הסטוריה שלמה של עולם שותת דם. "היום זה לא יכול להיות ככה..." מלמלתי לעצמי ואליו. הוא חיבק אותי חזק אל חיקו המגן עליי ונאנח. "תגיד שהיום זה לא יכול להיות ככה!" הרמתי את עיניי אליו והוא הוסיף לבהות.

ואז נתתי לו את הלב שישמור עליו אצלו ולא יגלה לאף אחד, גם ככה מי יחשוד בכלל, מי יאמין שאת הלב שלי נתתי למשמר דווקא אצלו. הוא יכול כך לטפל בלב שלי ביתר עדינות,לתת לו את כל תשומת הלב, אחרי הכל, שלי היה הלב היחיד הנמצא באמתחתו. אפילו את ליבו שלו כבר לא היה לו בחודשים האחרונים.

ובסופו של דבר הוא הצליח, עדיין החזיק את הלב המבולבל שלי, נראה כי התקשה מאוד לשמור עליו. המאמץ והדאגה הדירו שינה מעיניו. לבי כל עת נבהל וניסה להמלט מאחיזתו החמה. החליט מדי פעם – אני אקבע את רגע הפגיעה. כמו תמיד פחד שלא יצפה לה ואז ישמט מידיו של שומרו. ואני כל עת נשאתי את לבו, היה כמו סלע כבד על ראותיי. אז אני נשאתי את כל כובדו של העולם, את נטל המלחמות, המוות, הבדידות וההשתעבדות. בלילה, נפלתי שדודה למיטת שנתי, והכר תמך בראשי החושב על כל צרות העולם, הגב שלי החל להיות כפוף יותר ויותר – לבי, ראשי מושכים אותי מטה. כמה כובד, כמה כאב לב אחד יכול לשאת.

ותמיד אמרתי לו, אני שונאת לבבות, לא את האיבר – אלא את הצורה הקלאסית מהסרטים והספרים – צורת הלב המטופשת הורדרדה – אדומה. זו שרואים כשרוג'ר ראביט רואה את ג'סיקה. תמיד שכשמדברים על הלב – צורתו צריכה להיות כמו האגרוף, כמו הלב האמיתי, הלב האנושי – למה הוא פחות יפה מן הצורה הורדרדה המזוייפת הזו?  מדוע הלב לא יכול ללבוש צורת אדם, אותו אדם השומר על הלב באמיתי, אותו אדם שנדמה כי היה כל העולם כולו. מדוע לא יכל הלב ללבוש את צורתו.

מאוחר יותר התעוררתתי לצלילי פעימות ליבו. הים גאה והרטיב את קצות אצבעותי, התקפלתי והסתגרתי היא לצורת כדור, נצמדתי עוד ועוד אל חיקו השליו, מניחה ראשי על חזהו, על ליבו ונבלעת בנשימותיו הכבדות. נבלעת בתקתוקי השעות, בין פעימות ליבו. ובלילה הזה לא היה מי שיפריע לנו, העולם שתק סוף סוף. ומצאתי בו את הביטחון שחיפשתי, מצאתי בו את העומק בו יכלתי לצלול לנצח. כמו לשוב לבראשית, או להיות כעת העובר הקטן שלו.  נשימותיו לחשו לי – "שני ילדה שלי", "שני יפה שלי", "תחלמי חלומות יפים – על זריחות ושקיעות וגלים רכים המלטפים סלעים עייפים". סוף סוף הייתי בטוחה שוב, מספיק, לחלום לעצמי חלומות ילדות.

 So close no matter how far, Couldn’t be much more from the heart.
Forever trusting who we are. No, nothing else matters




Off Notes
walter.h1900@gmail.com