לכת

היא חשבה על זה כששכבה על הספק ספה יותר ספסל בסלון הלא באמת סלוני.

הכלבה הזקנה שכבה מתחתיה, משמיעה חרחורי גסיסה, חרחורי זקנה חולה.

היא אמרה לעצמה, היא ידעה שהיא שוב הולכת להשאר לבד, לבד כמו כל החיים שלה.

בהתחלה היא החלה להדליק נרות בשבת.

לנשק מזוזות, לחשוב אולי לאכול כשר (אלא אם מדובר בפיצה של דומינו'ס).

לחשוב אולי להתלבש צנוע, כן. יש סיכוי שהיא תתחיל להתלבש צנוע, בחורף. יש סיכוי גבוה.

אז היא העבירה איזה כמה חודשים על מזרן בסדר

עם מישהו אחר

בדירת חדר

בטן גב, בדרך כלל גב, הוא כאב לה כל כך.

מזפזפת בין ערוצי סרטים, ברובם גרועים,

וערוץ של סדרות אקשן.

חבילה מטופשת.

היא לא שילמה עליה.

היא לא סבלה ממנה.

היא נקתה את הראש קצת,

הוא עבד בטורים נמוכים.

הכי נמוך שאפשר.

שלא תחשוב בכלל.

בחורף יהיה לה קר, היא תהיה לבד וכנראה שיהיה לה קר.

היא מפחדת מזה קצת, מרגישה קצת קטועת גפיים.

אולי היא תחליט להדרים קצת, או ליסוע למזרח.

אז היא מחליטה ליסוע למזרח.

היא לא אכלה שם כלום.

כל הנסיון הזה של "לאכול כשר" עבד מצויין אחרי שהוא הלך.

בהתאם לעובדה שהיא לא היתה ממש מסוגלת לאכול משהו.

היא רזתה מאוד, עצמות הלחיים שלה כבר היו בולטות,

קווי המתאר של הצלעות שלה נראו בברור כשהשילה מעצמה כמה בגדים לצורך מקלחת חטופה.

הודו הגעילה אותה, אז היא נסעה לנפאל.

וכשרצתה שוב למות היא חזרה להודו.

האובך והלחות בורנאסי הרסו לה את הבריאות.

היא השילה שוב את בגדיה,

הפעם באמצע איזה רחוב ראשי,

מתוייר מאוד, מלא בהודים דתיים מבצעים טקסים

דתיים, פגאניים.

היא נסתה לצעוד לשם ערומה, הרוח התנגדה לה.

מישהו רץ אליה שניה לפני שהיא שקעה לחלוטין בתוך התחושה,

שניה לפני שהיא טבעה במים.

היא הייתה רטובה,

עד לשד עצמותיה, הייתה רטובה

וקפואה, ורועדת מקור.

אחרי כמה נעורים, כשעטף אותה במגבת צהובה ששכבה לו בתיק

כל הטיול שלו במזרח,

היא הצליחה לבכות.

מזה כמה חודשים ארוכים,

היא החלה לבכות.

נזכרה על מה ויתרה, על מי ויתרה.

על מה ויתרה בשבילו ועדיין לא קיבלה אותו.

בלילה היא כבר הייתה על המטוס לאירופה,

ראשה אפוף מחשבות, תקוות,

חושבת אם אלו תוכניות מבוססות או רק אשליות

או רק פנטזיות,

אולי שוב, היא רק מפנטזת, רק חולמת.

היא נחתה באמצע הלילה.

שלוש לפנות בוקר, בריסל.

הלב שלה כואב, באמת כואב.

היא מרגישה את הצלעות שלה בכל רגע נשברות

מפאת הדפיקות החזקות בחזה שלה

היא הרגישה אותו עוד שניה מתפוצץ בקרבה.

שלוש וחמישה לפנות בוקר.

הוא לא עונה.

היא לא חשבה שהוא יענה,

היא קיוותה שהוא יענה.

היה לה מספר טלפון של איזה חבר טוב שלו.

בינתיים שחיפשה  אותו בתיק שלה,

היא תלשה מעצמה את כל הסמרטוטים הספק הודים

ספק יהודים שלבשה על עצמה.

היא לא רצתה בכך יותר.

לא רצתה להדליק נרות, לנשק מזוזות, לא לאכול כשר,

לא להתלבש צנוע, לא לשמור על שום מצווה.

היא לא רצתה למות יותר.

היא רצתה לפתוח דף חדש ולבן, לגמרי לבן.

כמו אירופה חורפית מושלגת אחרי האובך והלחות המגעילה, ההודית.

הישראלית.

הטלפון לא צלצל הרבה זמן בצד השני.

היא הזכירה לו מי היא,

הוא לא ממש שמע ממנה כבר חודשים,

אבל שמע עליה.

שמע על החרטות, שמע על התקוות שהכל יסתדר בסוף,

למרות ראיית העולם הפאסימית, הכל כך פאסימית, הכל כך קשה.

הוא העיר אותו.

הם נסעו כמה שעות לשדה התעופה.

בינתיים היא חיכתה להם.

קנתה איזה מעיל חדש, לא באמת מעיל,

אבל הוא הועיל לה להתמודד עם הקור,

הוא השאיר אותו קצת נוכח כדי שהיא תוכל לספוג אותו לעצמותיה.

כשהוא ראה אותה שוב היא הייתה שונה לגמרי.

היא לא תוותר יותר לעולם.

walterh1900@nospammail.net