בלילה שלפני העצרת השתכרתי ממש. פתחתי את השפה ושברתי חצי שן. התעוררתי בבוקר עם האנגאובר מטורף ובקבוק של אספירין לידי. מטושטשת מדיי להבין מי דאג לי בכלל, מטושטשת מדיי לשים לב לשקית הקרח הנוזלת עליי. השותפה שלי נכנסה לחדר לקראת הצהריים, הייתי ערה כבר שעתיים לפני זה, אך ניסיתי למצוא חצי כח לצאת מהמיטה ולשטוף מעצמי את כל הדם. היא הכינה מק נ' צ'יז במיקרו – התרגשתי, הנה משהו שאני יכולה לאכול. נכנסתי למקלחת לפחות לשטוף את פניי וראיתי שם דמות מטושטשת וחיוורת. שני, השותפה שלי, עוד צעקה מהמטבח שהולכים היום לעצרת ואני מעמידה פנים שא שמעתי את דבריה. "אוי לא!" נאנחתי, "איך אני אסע ככה לתל אביב?". שאלתי את עצמי ביאוש."זה נראה כמו מחלת מין!"
יבבתי לשני בתקווה שתחוס עליי ולא תכריח אותי לנסוע. מצד שני – כל כך רציתי לנסוע, הרגשתי שאם לא אסע אני אפספס את נקודת התפנית שלי. ברור לכל שהייתי צריכה אותה במיוחד באותם ימים. "זה רק נראה קצת כמו ניתוח פלאסטי שלא החלים עדיין... חוץ מזה... זו עצרת לשלום!", שני ניסתה לנחם אותי באופטימיות מתפרצת. לא יכולתי שלא לחייך אל חיוכה. "אני פשוט מרגישה מטומטמת! איך הצלחתי לפתוח לעצמי את הפרצוף דווקא היום?", שאלתי אותה ואותי. "דבר ראשון- כן, את קצת מטומטמת. דבר שני, כאילו שביום אחר היה מתאים לך יותר לפתוח את הפרצוף. ודבר שלישי, אין לי מושג איך עשית את זה, הייתי שיכורה מתה ופתאום צעקו לי שאת מדממת על האספלט מחוץ לפאב".
לקחתי עוד קצת אספירין ותפסנו את האוטובוס לעצרת. אני זוכרת שראיתי איך הנגב מתחיל להיות קצת ירוק יותר. כפי שזכרתי את צפון הארץ שכל כך התגעגעתי אליו. התגעגעתי וברחתי. תהיתי לעצמי, בעודי מביטה מבעד לחלון האוטובוס. ייתכן שהגיע הזמן להפסיק לברוח? חשבתי לעצמי מה ממתין לי במקום אחר. האם לא כדאי בכל זאת לנסות? להישאר? אבא אומר שאני לא מתמידה בשום דבר. הוא צודק, אף פעם לא התמדתי, אף פעם לא סיימתי כמו שצריך – אם זה את בית הספר, חברויות, מערכות יחסים, תחביבים, עבודה וכו'..."אבל אני רק מנסה בינתיים..." יכולתי לבכות אם לא הייתי כל כך מאוכזבת מעצמי.
כבר היה חושך כזה עם מלא אורות ניאון של העיר. התרגשתי קצת, לחשוב שהדבר הכי קרוב לציביליזציה שראיתי בחודשים האחרונים היה התחנה המרכזית של באר שבע. שני סידרה לי קצת את המייק אפ ושאר האיפור שנמרח על חלון האוטובוס שנרדמתי עליו וייתכן שדפקתי את הפרצוף שלי עוד מעט יותר עליו. מילא, אני כבר לא מרגישה כלום.
כשהתחלנו לעבור את המחסומים שמעתי את שוטי הנבואה מתחילים לנגן את "קול גלגל". התחלתי להיזכר בפעם האחרונה שביקרתי את ההורים. זה היה ביום כיפור. ניסיתי לצאת לטייל קצת ברחוב, אך לאחר סיבוב אחד הרגשתי כל כך טמאה בין כל הקדושה הזאת. קשה לי להיות צבועה, זה יושב לי בכובד על המצפון. קשה לי להיות צבועה, כמו אלו שהולכים עם חולצה לבנה מכופתרת, כיפה על הראש ודוקרן בכיס. קשה לי לחשוב שבן אדם דתי מאמין, כזה שקורא לחוקי המוסר הבסיסיים שלי, ערכי הדת שלו, "עשרת הדיברות" ובראשן – “לא תרצח". לובש חולצה לבנה מכופתרת, מגוהצת. חובש כיפה והולך לרצוח – בשביל אמונה? בשביל דעה?לא דתייה, לא חילונית. לא אשכנזייה, לא מזרחית. לא ימנית, לא שמאלנית. לא מאמינה באלימות. לא מאמינה בלרצוח.
כשישבנו שם על הדשא, מרחוק, ניסיתי לחשב לעצמי את כמות האנשים שעוד נשארה בהם תקווה. אולי לא לשלום אמיתי וחם כמו שחשבתי להאמין בו כשהייתי צעירה ותמימה. פשוט להאמין שיהיה טוב. להאמין שאנחנו שני עמים שונים – יהודים, ערבים. וכמו שבנינו ישנם כל כך הרבה פלגים – בין השמאל הקיצוני – שמאל- ימין- ימין קיצוני. בדיוק כמו אצלנו, מלבד הרצון להתלהם ולזעוק ססמאות כמו "מוות לערבים", "מוות ליהודים". יש את האנשים כמוני, כמו האנשים שישבו לידי על הדשא בכיכר ורק רצו לחיות בשלווה, רק רצו לשכב על הדשא בדיוק כמו ברגע הזה, להסתכל על הכוכבים ולא לחשוש. באותו רגע חשבתי על תקווה, על התקווה לשלווה.
וכשעלה לבמה ביל קלינטון. כשביכה על מות חברו. כמו התחנן שנהיה סובלניים יותר. שלא נתלהם בגלל דעה, בגלל דת ואמונה. התחנן שלא נרצח בשביל מה שכולנו רוצים. כולנו רוצים לחיות בשקט, כולנו חושבים שאנחנו יודעים איך נגיע למצב הזה של "לחיות בשקט". לא בידיי התשובה, אני רק מאמינה. לא באל אחד ולא בכמה, לא בארץ ישראל השלמה וגם לא בלתת את רמת הגולן. אני מאמינה שיהיה טוב. יש לי מן תקווה נאיבית שכזאת שאני חייבת להאמין בה."...You may say I'm a dreamerBut I'm not the only oneI hope someday you'll join us And the world will be as one...".
בלילה, כשחזרנו למדבר, יצאתי החוצה קצת לטייל. רוח סתיו יבשה ליטפה את הפנים העייפות והחבולות שלי. נזכרתי בשופר שבקע מבית הכנסת ביום הכיפור האחרון. נזכרתי איך רציתי באותו רגע שבאמת ייפתחו השמים – יבלעו את הסליחות האמתיות שלנו, ייקחו את החטאים שלנו, ייקחו את כולנו. התחננתי שנפסיק להילחם בכל העולם, בעצמנו, בשום דבר. התחננתי שהשמיים ייקחו את כולנו ויחזירו אותנו עם תמימות אמתית של ילדים – התמימות וחוסר ההבנה הזה שעדיין טבוע בי. אז למה לא נוכל לדמיין ובאמת להגשים חלומות? למה שלא נחיה לפי שיר של ג'ון לנון? בלי מדינות, בלי דת, בלי סיבות להרוג? זה לא כל כך קשה אם רק מנסים.
ראיתי בין השיחים המרוחקים חיות רצות אחת אחרי השנייה. ראיתי טורפים. האם אנחנו טורפים בשביל לאכל את הרעב? האם זהו רק הזעם שאנו צריכים לשחרר?תמיד תהיינה לנו סיבות לזעום, להתלהם, להרוג. האם יש לנו מספיק סיבות שלא לעשות זאת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה