תפילה – ערב סוכות תשרי תשע"ג

נעלי העקב רחוקות מלהיות נוחות, אני מנסה להתעלם מהכאבים המשפשפים ופוצעים את כפות הרגלים, אני מוותרת על העולם הגשמי, הנתפש. נקישות העקבים על האבנים העתיקות נבלעות בתוך התפילות מבתי הכנסת מהמנזרים. כל הדרך השמים בורקים, העולם רועם, טיפין טיפין של קודש. הוא הולך לפני, הרבה לפני, הוא חייב להגיע, לפעמים הוא קצת מחכה לי. אני מרגישה שאני נסחבת אחריו למקומות שלא לי. הסמטאות שקטות כל כך, אי אפשר שלא להרגיש קצת רוח, קצת שמים. הם עומדים להיפתח עליי, השמים, ואני מרגישה קטנה כל כך – מה אם הוא שונא אותי? כל הברקים והרעמים האלו, אולי אני לא אמורה לצעוד ככה בעיר הזאת, להיכנס לשם לתוך הקדושה הזאת. להתפלל. אני בכלל לא יודעת איך מתפללים.

בשקט, כמעט מבלי להחליף מילה, כמעט כל הדרך לשם בכיתי, אנחנו עוברים בבידוק בטחוני. שומעים את זעקותיהם של הנשים, את תפילותיהן. אנחנו קובעים נקודת מפגש ונפרדים כל אחד לצד שלו. אני נכנסת לעזרת הנשים. הנה, בדיוק כאן, בדיוק עכשיו, הברקים, הרעמים מתגברים, אתה מוכן לשמוע אותנו, להקשיב לנו. אני מתבוננת בציפורים הלבנות מתחבאות בין חריצי הסלעים, בין האזובים. את הגברים אני לא שומעת, הנשים יצריות יותר, זועקות בעשרות שפות שונות, מתאבלות, מתחננות, באנגלית, ברומנית, ברוסית, בסינית, בקוריאנית, בטיגרית, באמהרית. הזעקות שלהן מבקעות את השמים והגשם שוטף את כל רחבת הכותל, אני לא זזה ממקומי, מתבוננת אל הקיר ולא עוצרת את עצמי, בוכה נחלים של דמעות, גשם מלוח. אני אעשה הכל בשבילו. אני מתקרבת לקיר, ומתחננת עם כולם, אך הרבה יותר מדי מאופקת, עוד לא הצלחתי ואולי לעולם לא אצליח להכיל אותו ואני מתחננת אליו – קח ממני את הכאב, את כל הכאב, או לפחות, לפחות תן לכאב הזה משמעות. תן בי אמונה ותקווה.

הרבה עברנו בשנה האחרונה. אז התחלתי לחשוב, היה את הפינוי הראשון ברוטשילד, אחריו השנה הזו לא הצליחה להתרומם. הרגשתי במשך השנה הזאת תקועה על בלם, עוצרת הכל רק כדי לנסות להבין איך ממשיכים הלאה. מחשבות על כסף, על כסף, על איך לעזאזל אני יכולה להיות עם מספיק שקט נפשי בשביל להצליח קצת להגיע לעצמי, קצת לצמוח. השנה נתקלתי ביותר מדיי אטימות, יותר מדיי רובוטיות ואלימות, הרבה יותר מדיי חוסר אמונה. אין פלא שאני רוצה לבכות את כולה, אין זה פלא שאני מרגישה הן עצורה ואצורה והן ריקה לגמרי. אז אני מעבירה בראש שלי פרצופים שאני זוכרת מהשנה האחרונה. פרצופים מגינת לוינסקי, פרצופים מחוף הים בנהריה, מחיפה, מאור יהודה, מדימונה, מקריית גת, מבאר שבע, מאילת, מאשקלון, ממגדל צדק שנותרו רק ממנו רק קרשים, מדרום תל אביב – התל אביב היחידה בשבילי. לנקוב בשמות, זה נראה נכון? אלו השמות לנקוב בהם – אלוהים, אל תשכח את משה סילמן, את עקיבא מפעי. אל תשכח, אנחנו הילדים שלך ואנחנו הולכים כאן לאיבוד בתוך האטימות והאכזריות. רציתי שהגשם הזה שיורד עליי עכשיו, היה יורד אז ב 14 ביולי.

אני חושבת על בית, על אנשים בלי בית. על אנשים בלי בית אי אפשר לפזר מלח ולצפות שהם ייעלמו. כשאנשים בלי בית הופכים להיות האנשים שאתה הכי קרוב אליהם, הכי מחבק אותם והם אותך, כשהם החברים שלך. הם וכאלו שמתנדנדים יחד איתי כל הזמן, בלי בית. כל עוד לי יש בית, לפחות לעוד בן אדם יהיה מקום לישון בו בלילה. אנשים מתים כאן מקור, אני מתה מפחד שלא ימותו ככה על ספסלים בחורף הזה רק כי לא הצליחו להשיג גג מעל הראש? חתיכת בד להתכסות בה? מקום יבש? מה כבר בן אדם מבקש?

מתוך הגשם אני רואה אש ומתוכה את הפנים שרודפות אותי כמעט בכל לילה, הפנים של משה, הפנים שאני לא אשכח שוב. ואז הגשם מצליח לכבות גם את האש הזאת, כאן יש תקווה. אני רואה עיניים כחולות מתבוננות אל האופק, ואני, אני מתבוננת, צוללת לתוכן. תעזור לנו, אבא יקר, תעזור לנו לראות את האופק. תמונות מתקבלות מהעולם, אלפי, מיליוני אנשים מציפים את הרחובות. הכוח של העם, הכוח של העולם, הכוח שלנו, את המהפכה הזאת אי אפשר לעצור. וכאן בארץ, יש מעין חבל, לולאה שמונחת על הצוואר שלנו, אם רק קצת נילחם הם יחנקו אותנו, זה לא מפחיד להלחם לבד, אבל זה כואב כל כך. חשבתי איך לפני כמה ימים שיחקנו את משחק ה"אני לא במחאה כי..." וכל אחד מוסיף אחרי זה איזשהו תירוץ מטופש. אין סיבה. המחאה היא פשוטה – כל מה שצריך לעשות כדי להיות חלק ממנה זה דווקא לא רק לתכנן פעולות, להגיע להפגנות – לפעמים זה לכתוב, עדויות אישיות, נקודות מבט שהעולם יידע מה קורה פה, כי מה שקורה פה הוא לא הגיוני. אנשים מתחפשים לשליחים של אלוהים, אנשים זחוחים בחליפות, הולכים ומנשקים רבנים, אין לכם את הזכות. אני לא סולחת לכם, אני לא סולחת על כל המראות שראיתי בשנה האחרונה – לא סולחת על האש, לא סולחת על הדם. לא סולחת על הניסיון שלהם להכתיב לי מה זו אמונה – לא אשב בשקט, לא אשקוט כי ארצי, כל עולמי שינה פניו. אתה אלוהי התקווה, החסד, הצדק, האהבה. צדיקים סובלים כאן והעשירים מקבלים את החמלה. בשביל לעשות מחאה מספיק בשלבים ההתחלתיים להעביר את הבשורה, כמה שיותר אנשים שיתעוררו, כמה שיותר אנשים שיבינו שרק בכוחם להתאחד, לקום ולשנות. השמים פתוחים עכשיו, אני רואה לתוך השמים השחורים האינסופיים אלפי כוכבים. הכריעות והקריאות של הנשים לא נפסקות. הם משאירות לי את השמים פתוחים למרות שאני אינני, אני מאופקת מדי, שקטה מדי, כל שביכולתי הוא לבכות לך ולחשוב, אולי אתה שומע, אנחנו צריכים עזרה, אנחנו צריכים אמונה. ואולי, אולי ממני זה יגיע אליך וממך לכל עם ישראל, כאן ובתפוצות ולכל העולם, לכל העולם. תפילה לשלום, לצדק, לשלווה, לאהבת אמת, לכבוד הדדי, לשוויון לחלוטין, כולנו, כל יצור חי בקיום הזה שווה לי ואני שווה להם. כולנו ילדים של מישהו. כולנו ילדים. ובכל פעם כשאנחנו מתבגרים קצת למקומות אפלים ולא נכונים אנחנו קצת מאבדים את הילדים שבנו, צולחים את אותן סמטאות חשוכות של החיים ומתקדמים הלאה. קצת פחות ילדים כבר, קצת פחות תמימים. קצת קשה לי להאמין ולבטוח עד הסוף במהות הרוחנית שעוטפת אותי, אבל אני מנסה, מנסה גם בלי תמימות לשמור על אמונה, לשמור על תקווה, לראות את האור מתוך החושך שנראה אין סופי.

ובמקום הזה בו השמיים פתוחים אבקש לאחל חג שמח ושנה חדשה של קהילתיות ושיתוף, שנה של תקווה ואהבה, של ביחד, של שלווה, של צמיחה, של התעלות רוחנית מכל סוג שתבחרו, שנה שבה נדע להיות קשובים האחד לשני, שנדע להכיל אחד אתה שני, את הנשמות הפועמות כאן – הן אלוהיות, את הטבע, את הבריאה, את הצדק. חג שמח ושנה טובה לכל חברי הפעילים, החולמים, שנה טובה לכל משפחתי – הקרובה, המורחבת והרוחנית, שנה טובה למשפחות, שנה טובה למאהלים, שנה טובה לקהילות, שנה טובה לאחינו ואחיותינו בספרד ויוון, באיטליה, בפורטוגל, בארה"ב, במצרים, באיראן, בסוריה. דעו לכם אנשים יקרים שאתם אהובים ומוערכים, שאתם לא לבד.

 מי ייתן ומרחץ הדמים יפסק כבר, מי ייתן ומתוך הכאב הגדול הגדול הזה יצמח עולם מקבל יותר ומכיל יותר, מי ייתן ומתוך האש תצמח הגאולה לכולנו. שנדע לראות את האלוהי בפרטים הקטנים, בין צירופי המקרים. שתהיה זו שנה של אור, שנה של שינוי.

באהבה,

אחת ממיליון, אחת כמו מיליארדים, ה 99%.