1001

אני חושבת שאני כבר שבוע טבעונית. אף אחד לא שם לב בבית, גם אני לא שמתי לב עד היום בצהריים – ארוחה משפחתית ואני פתאום קולטת שבעוף הזה אני לא נוגעת, וכי לא נגעתי במוצרי חלב\ ביצים\ בשר כבר משישי שעבר עלינו. למען האמת, אני מרגישה נמרצת יותר, אולי זה בגלל האקטיביזם הצומח ופורח בעורקיי, שאגב היו סוף סוף אחרי שבע שנים של ניסיונות – מוגלובין גבוה מספיק, משקל תקין – והנה – הילי הקטנה הצליחה לעמוד בתנאים המחמירים של עובדיה מהניידת של מגן דוד אדום במרכזית המפרץ, תרמתי דם וקיבלתי טרופית!

אז גמלה בלבי ההחלטה – חסל סדר פוליטיקה של מחאה חברתית, חסל סדר מפלגות – חסל סדר פילוג. הניסיון הנוכחי שלי הוא לעורר את הקריות בהם גדלתי, מחוסר המודעות, מהפסימיזם החברתי – אני רוצה לקרוא בכל גדול להתעוררות. דתיים, חילוניים, יהודים, ערבים, נשים, גברים ושאר קבוצות האוכלוסייה המשוסות בשלל קבוצות אוכלוסייה אחרות. ראיתי איזה גרפיטי היום, "מי שצועק את האמת, לא צריך לזכור יותר מדיי מה להגיד". אני מרגישה שאני צועקת את האמת, זה כל כך קל ופשוט.

שיעור אמנות מודרנית של יום רביעי התעסק בנושא המאוד רדיקלי – בודי ארט – קשה לדבר על זה, ובעיקר שעדיף לראות את זה. ישנה צעקה גדולה כנגד עוולות העולם, האמנים מעדיפים להמחיש על עצמם את עוולות הקפיטליזם, התחלואות הנוראיות של האנושות. בוודאי יהיו כאלה שכבר בפסקה הקודמת יעזבו את הפוסט וכאן אולי אאבד עוד שליש מקוראיי. אי אפשר להתעלם מהבחורה שתבקש שיבצעו בה את הניסויים שעושים על קופים, לפני כולם, בקניון הומה אדם – בצעקה של "תראו מה אתם עושים", בקריאת כאב גדולה וחסרת פשרות – זה מה שקורה סביבנו – וזה כואב! כפי שזה כאב לה כל כך, לאותה אמנית, כנטל עצום עצום, כמשא כבד על כל גופה הצנום. מדהים לראות את האנשים שעל אף מידותיהם, ועל אף שגם כך הם מחזיקים בקרבם לב גדול, גדול מדיי – הם ייקחו על עצמם עוד ועוד מכובדו של העולם, הם מחליפים את אטלס, עוזרים לו, נותנים כתף, שלא יתייאש ויוותר על להחזיק את העולם שלנו.

אני ב 311 מילים, סבב שני שלי בפרויקט לעידוד קריאה. את הפרויקט התחיל אבירם ארד, שמאס כנראה בדור שלנו, דור האס. אם. אסים וקריאת סטאטוסים של כלום תווים. בימים אלו בא עלינו שבוע הספר, שמתישהו במרוצת הזמן הפך ל"חודש הספר" ואז ל"עד שנגיע ליעדים" ברשתות הספרים הגדולות המכונות בפני אלכס אפשטיין היקר "צומטסקי" – זה לא משנה אם אתם בירוק ולבן ויש לכם שם של תה, זה לא משנה אם אתם בכחול וצהוב ויש לכם שם של זונה אינטלקטואלית – החשיפה שמאכזבת היא שהן בעם אותו הדבר. חלק מהאמירות המובהקות של "ישראל יקרה לנו" (דו משמעי), היא הקריאה לקנות בבתי עסק קטנים יותר, או ברשתות הקטנות – חנויות יד שנייה יש המון בתל אביב, בחיפה במסדה והחלוץ, בירושלים – אתם רשאים לפרסם כמה שיותר את המקומות הללו, אלו שעדיין יש להן לב לאמנות, ליצירה לכתיבה, לספרות. אלו שהם חלק מאיתנו, המקדשים את אמנות המילה הכתובה, היצירתיות, הרדיקליות, האמת – ולאו דווקא את הרומנים שהודפסו קצת יותר מדיי בהוצאה, עקב פוליטיקות פנימיות שמגעיל אותי אפילו להיכנס אליהם. אני אקרא לא לעוולה הזאת. החלום שלי הוא שאת הנובלה שאני כותבת עכשיו ידפיסו על נייר טואלט ויעבירו מאדם לאדם בהפגנות מחאה, בישיבות, בקבצי פי. די. אף. נכון, הכתיבה היא מקצוע, אך התפקיד שלה הוא לא בהכרח כלכלי, השאיפה להיעשות טייקונים מכתיבה, מאמנות, מסרסת את היוצר, הופכת אותו לקונפורמיסט בורגני שחושב כל הזמן – מה הקהל רוצה לקרוא ולא מה היוצר רוצה להגיד – ומעבר לכך, הקהל יצרך כל מה שהוצאת הספרים תיתן לו, כשם שהקהל יצרך כל דבר בערוץ המסחרי בשעות הנכונות – לא משנה מה זה יהיה, הכל עניין של הרגלים ולוחות זמנים – אבל ברור שיש עניין פוליטי, פרסומי, כלכלי מאחורי כל זה – התקשורת לא תדיר את רגליים של אנשים מהפריים טיים כי אין בזה רייטינג ואנשים לא יראו את זה – הרי אנשים יראו כל מה שנותנים להם באותה שעה מסוימת של היום – אולי מישהו בחלונות הגבוהים לא כל כך רוצה שאנשים שיראו, יקראו, ישמעו, דברים מסוימים?? אולי?

אז מה אנחנו מחפשים? מודעות? הלו?? תתעוררו שם! התחלת השבוע עבודה חדשה, אולי כבר קשקשתי עליה אבל זה משהו שמאוד משמעותי לי – גיוס תומכים לארגון "גרינפיס" – אז יש כמובן את אלו שמתייחסים אליי כאילו הייתי קספר וחולפים דרכי, יש את אלו שרצים וממלמלים שאין להם זמן ויש גם את אלו שיעצרו ויקדישו מזמנם להראות לך עד כמה לא אכפת להם – כמו ההוא לפני כמה ימים שמצביע על ההאמר הצהוב שעמד בחניה כפולה, עדיין מותנע עם הילדה בתוך הרכב כדי שלא יצטרך לכבות את המזגן, ומוסיף ככה, במקרה ולא שמתי לב "אני מזהם ואני גאה בזה" – עכשיו, יכולתי לחשוב על כמה תגובות שנונות מאוד אבל לצערי המילים התפוצצו לי בפה ולא הצלחתי להגיב בכלל, אולי חוץ מאצבע משולשת, אולי, אני לא בדיוק זוכרת את התגובה שלי באותו רגע, אבל בהחלט הייתה זו תחושה של אצבע משולשת – של אליו ושל האנושות אליי. אני לא מוותרת – תמיד יש את אלו שכן עוצרים, שכן מתעניינים, שמתחילים לחשוב, הגיע גם הזמן שלי לצעוק את הדברים ששנים עיקמתי עליהם את הפרצוף, שנים התלוננתי בקרב מכריי, וסוף סוף, יצאתי מהקופסא, יצאתי מבועת הייאוש שלי עצמי ואני דבקה בתקווה, ברעיון שכן אפשר לשנות משהו בעולם, בכך שיש לנו עתיד. בכך ששתי דקות מהחיים, שוות חיים שלמים, שלא שווה למהר ולוותר, לא שווה לחיות בתוך התלמים שקבעו לנו כבר שנים קודם לכן כדי שלא נשים לב מה קורה סביבנו – אני רוצה לצעוק  - רגע, תסתכלו מהצד – מי קבע שאנחנו חייבים פשוט להמשיך ככה בשקט? מי קבע שאנחנו חייבים לשנוא ככה וככה בגלל כך וכך? מי החליט לנו ולמה אנחנו חייבים להישמע לו? אז אני מסרבת להישמע לכללים שהוכתבו על ידי דמויות עלומות מ"למעלה", אתם יכולים לקרוא לי מוזרה. אני בסדר עכשיו עם להיות עצמי, עד הסוף להיות אני.

אני יודעת, קצת קפצתי כאן מנושא לנושא, אולי לא כרונולוגית ולא קוהרנטית אבל ברור שאני מתכוונת לכל זה. גם פרויקט הכתיבה החתרני הזה, הוא ללא ספק חלק מעצמי החדשה ואני מאושרת שנפל בחלקי להיות מראשוניו, זו גאווה גדולה בשבילי, בשביל הדור שלנו, ואני בהחלט גאה בכל אלו שכבר נטלו את הכפפה וכתבו וכתבו וכתבו, וקראו וקראו וקראו. זה נותן לנו תקווה, אנחנו לא נישאר דור המסכים כפי שהסתכלו עלינו הדורות הקודמים, אכן – ישנו המסך, אך אנחנו עושים אקטיביזם במסך עצמו – כמה זה נהדר – אנחנו לא בוהים, ללא שאלות, ללא תשובות, אנחנו לא דור "חלולים" וה"תצא מהמחשב", אנחנו לא "הולכים כמו גביות על הכביש הראשי\ מחפשים ריגושים למצב הנפשי" (כל הציטוטים בפסקה  האחרונה מהאלבום "חלולים" של אביב גפן) – אנחנו התלנו בלהיות כאלה, בהחלט, רבים מאיתנו, כמוני, נולדנו אל תוך האפאתיות, אל תוך הייאוש, אל תוך החגיגה הבכחנלית של ה"אני", והנה, העובדה היא שאחרי שהתעמקנו בעומק בנבחי העצמי – אנחנו שלמים יותר לחגוג את ה"אנחנו" ולהלחם בשבילנו.