טבעוני לספסל
הלימודים, בשם אבירם ארד, זרק לאוויר איזה עניין עם 1000 מילים ומעלה לסטאטוס. קטן
עליי, אני חופרת מטבעי. שמעו זה לא כבד כל כך. נכון, הדור שלנו קצת מתקשה אולי
בלקרוא משהו ארוך מחמשיר או מטקסטים חתרניים של דידי מנוסי, אוי הברוך והריטלין. מזכיר
לי איך לפני יומיים בהפגנה לסגירת חוות מזור (בגדול) , ועצירת משלוח הקופות שיועדו
לניסוי (בקטן – אבל גדול שניצחנו בבג"צ) אז הבחורצ'יק במגאפון צעק סלוגנים
שהיינו צריכים לחזור אחריו - אז ככה, להרבה מאתנו קשה לחזור על סלוגן ממש ארוך וזה
היה הרבה פחות מ 1000 מילים. הרבה יותר קל לזכור שלוש מילים, אף אחד לא שוכח שלוש
מילים. (בכלל חשבתי פשוט לבוא עם שלט שכתוב עליו "מזור?" – זה מדבר
מספיק בעד עצמו? יש סלוגן?) בכל מקרה, מה לעזאזל כבר אפשר להגיד בשלוש מילים??? אז
החלטתי שאני לא אהיה כמו שאר הדבילים המקסימים לפני, ולא יהיה היטלר, ולא יהיו
ציצים – אגב אני כותבת את הטקסט הזה בעירום, אבל זה לא במיוחד בשבילכם, אני עושה
את זה תמיד (ואני מקווה שברגע זה לא ביישתי את עצמי, אבל למי אכפת).
אתמול
לראשונה מעולם, הייתי בבית העם – רוטשילד 69, תל אביב – ראיתי כמה מכם שם אבל
באמצע שיחה עם עצמכם אז העדפתי לא להפריע (LIRON AHDUT). שיחה קצרה מדיי עם בחורה מקסימה וכובשת, חזרתי
אחורה בזמן – אבל ככה בלהסתכל על עצמי מהצד, על מי שהייתי אז. היה מטריף – ואז
ככה, בעשר הדקות המתנה לרכבת כתבתי איזו שירה קצרה והבנתי שלא אוכל להשאר רחוקה
יותר מדיי זמן, אני חושבת שעל אף התיעוב שלי, אני אוהבת את תל אביב – פעם אמרו לי
שככה זה לאהוב את תל אביב, זה גם לתעב אותה באותה מידה. או שאולי אמרו לי את זה על
הקיבוץ? נו מילא, קינג ג'ורג' זה כמו קיבוץ.
זה נראה לי
כמו פוסט רגיל בבלוג, לא יודעת מה העסק עם לדחוף את זה לסטאטוס – אולי רק בשביל
לדחוף את זה – לפעמים המטרה היא רק להגיד לכל השאר... מה? שאנחנו עצלנים? זה נכון.
מי שלא עצלן קופץ! מי – ש- לא – עצ – לן – קו – פץ!
יגאל שתיים
עולה מחר לכנסת, אין לי מושג למה, אבל זו לא הנקודה. הבנאדם הציע להעביר את מסרינו
הלאה – אז המסרים נטו בין רצינות לדרישת שלום ומזמוזים קשים עם מירי רגב. מהמם.
אני, על אף שכבר רשמתי לו בתגובה (כן, כן, התלהבתי ממה שכתבתי בסדר!?) –
"תגיד
שאנחנו יודעים שממחזרים רק 10% ממה שאנחנו טורחים לשים בפחי מחזור, אבל זה בסדר כי
הם ממחזרים את עצמם 90% מהזמן.
תגיד שכבר
הגיע הזמן לשחרר את הקופים בחוות מזור, אם הם חייבים להתעלל בחיות אז אפשר לשלוח
את אלי ישי, הוא כמעט בנאדם.
ואם כבר
להתעלל בחיות – דפוק לאלי ישיש פנס בראש, רק כדי לבדוק אם משהו יכול להאיר את
האפלה".
לא לכתוב
יותר מדיי על מחאה, לא לכתוב יותר מדיי על מחאה. פעם אמרתי, אז כשנשברה לי קצת
המחאה בספטמבר, כל שאכזבה מהמחאה החברתית היא כמו להתבאס מזה שהרכבת שלך כבר יצאה
בזמין שאתה עדיין ממתין בתור ממש ארך לכרטיסים. כפול כך וכך, וכך. ב429 בינתיים,
כמעט חצי דרך – ארבע מאות עשרים ותשעה מילים! אז, התחלתי עבודה חדשה אתמול, פעם
ראשונה שיש לי באמת מוטיבציה ללכת לעבודה – אני ניגשת לאנשים ברחוב ושואלת נגיד
"אוהבים לנשום" ומשם כבר הכל הגיוני. אגב, אחרי עריכה זה – 518.
רק חמש מאות
ושמונה עשרה? אינעל ראבאק! מכירים את אלה שמנסים להיות קוהרנטיים בכתיבה שלהם?
פחחחח איזה מיושנים, לא רלוונטיים, לא מודרניים, קונפורמיסטים, אנליסטים, לא
חתרניסתים. לא, האחרונה לא מילה אמיתית. אז היום, פגישת עריכה, פידבקים טובים +
"שימי לב לזה שאת קצת מאוהבת בעצמך" – נו ברור, אתם מכירים איזשהו אמן
בעולם שלא טובל קצת באהבה עצמית? גם השנאה העצמית מלווה בטונות של נרקסיזם – לאהוב
את עצמי, לאהוב את עצמי, אין ספק שאני נהדרת, איים האפי, איים דה בסט! התרגיל הזה
לא יגמר אף פעם, במקרים קיצוניים יותר כתבתי יותר מאלף מילים ואני על זה אני כבר
עובדת יומיים בניסיון נואש להיות הבחורה הראשונה שתעשה את זה ותגרום לאבירם ארד
לאהוב אותה קצת – אבירם אני בדרך הנכונה, באמת! תאמין בי!
אז מסתבר
שקצת יותר קשה לי לדבר על עצמי בדיווח ישיר של העצמי מבלי מסננים. אז הנה משהו
ממעמקי שנה א' כתיבה – גולחה פיסקה אחרונה: המדריך להפעלת הנשמה:
"יש בו משהו מעניין כזה". וליטל
שואלת אותי במבט מופתע ומזועזע – "מה מעניין בטרול המכוער הזה?". כמה
פוליטקלי קורקט – טרולים זה יצור מאוד מעניין! טרולים, אלפים, גמדים, נימפות,
פיקסי'ז, מכשפים, מכשפות ולפרקונים. מאוד, מאוד מעניינים אותי. וגם אותו – מה
שהוביל לסשנים של "מבוכים ודרקונים" אל תוך הלילה. בכלל, אני אלפית.
יותר נכון, שילוב של אלפית ונימפת מים, אבל תמיד הייתי דומה יותר לאבא.
אני הולכת בתוך היער החשוך הזה. מנסה להיזכר
ברשימת הציוד שלי. רשימת ציוד דלה כרגע, אך רק התחלנו לשחק. יש לי איזה פגיון עלוב
שיעזור לי לצוד אולי ארנבונים וסנאים ממש איטיים. יש לי אשפת חיצים, אך בלי קשת,
הוא לא ממש אפקטיבי, יש לי שריון כבד. אני אמורה ללכת לטירה לחסל איזה דרקון מעצבן
שעושה פוזות על הכפר. פתאום בדרך חבורת שודדים תוקפת אותי. "מה? ניקו! מה
הפלת עליי חבורת שודדים? כאילו יש לי משהו שאפשר לגנוב". אני עומדת מול חבורת
השודדים בגב זקוף. אני מוכנה להשתמש בפגיון שלי ובכמה קסמים תורשתיים. 6 – 3, 6 –
5, 6- 2. נפלא. חיסלתי ארבעה שודדים, החמישי ברח.
"נצא לסיגריה?". הוא מעיר אותי
מהקרב האלים שהתחולל בשניות אלו. "כן. בינתיים תחשוב על הרפתקאות מעניינות
יותר מכמה שודדים שהקרצת ממשחק המחשב של אלאדין". שלי התיישבה על הספה מול
הטלוויזיה, חגי נשכב צמוד אליה והניח את הראש כאילו בטעות על החזה שלה. אני לקחתי
בירה מהמקרר, ואת קופסת הסיגריות שלי ויצאנו לחצר.
"טמבל! זה מינוס, פלוס, מינוס, פלוס! לא
מינוס, מינוס, מינוס, מינוס!". מאיפה אני אמור להבין איך מפעילים את החרא
הזה?". "חשבתי שגברים אמורים להבין בטכנולוגיה, לא כן?". "אוי
נו באמת, המשחק הזה, זה לא נקרא טכנולוגיה. זה סתם צעצוע סאדיסטי.",הוא
התמרמר מעט."זהו" סיימתי להרכיב את הנשמה המטופשת הזו, וחייכתי אליו
בניצחון. "הפעם הנקבה הצליחה להרכיב את זה כמו שצריך". "תביאי
רגע?". הוא החזיק אותה בידיו. "בסך כל צריך לקרוא את ההוראות"
התנצחתי עליו שנית. "הוראות של איקאה!" הוא ניסה להגן על עצמו. ואז
הסיגריה הגיעה לפילטר, האצבע שלו נכוותה והוא שמט את הנשמה בבהלה. היא התרסקה על
מרצפות המרפסת לאלפי רסיסים קטנים. אידיוט, לפחות נשארה עוד קצת בירה.
ואז כמה שנים אחרי זה ניערתי את הדיכאון שלו
קצת וקילפתי את פרצופו הדביק מהדלפק של הבאר בצ'רצ'יל. "היי ניקו! הגמדים
צריכים לחזור הביתה לישון!". הוא נאנח בכבדות ונשען לאחור, עיניו עדייו היו
עצומות, אז הרמתי מעט את עפעפיו. בלילה הוא חיבק אותי נורא חזק עד שלא הצלחתי כמעט
לנשום לפעמים, הוא ליטף את שיערי ונשק לעורפי. הברכיים שלי רעדו, פעמו במהירות
ובחוזקה, הוא ליטף את הירכיים שלי, נישק אותם, היה לי חם כל כך ובבוקר הוא הלך
לצבא.
***
ווהו!
ניצחתי! זה לא נחשב רמאות?
הילי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה