לעקור את העיניים
אני רוצה לעקור לך את העיניים.
ככה כשאתה פוקח
אותן גדולות. רוצה ללטף את פניך, להעביר את ידיי על
זיפיך השחורים, ללטף שוב ושוב. ואז לעצור
לרגע. קצות
אצבעותיי כל כך קרובות, אדחוף את ציפורניי דקות וחדות אל ארובת העין
שלך ואעקור משם את העיניים היפות המביטות בי ריקות לגמרי. שונאת אותך חסר
הבעה.
אני רוצה לעקור
לך את העיניים.
הן תנוחנה להן
עצובות בקופסת תכשיטים מהודרת, מרופדת בבד קטיפה שחור ורך.
תהיינה נעוצות שם כזוג עגילים עם אבנים יקרות,
הכי יקרות. מדי פעם אנער את הקופסה ואפתח
אותה במהירות,
כאילו אצפה לאיזו הבעה חדשה מהן בכל פעם, ובכל פעם אביט בהן
ארוכות ואתעצב
ממבטן העצוב. ובכל פעם אתהה שנית האם עינייך הן באמת אותו
ראי לנשמתך? האם
את העצב שאני רואה אתה באמת חש?
אני רוצה לעקור
לך את העיניים.
את אותן
העיניים הממזריות, השתויות, הלוטשות שהביטו בי בפעם הראשונה, את אותן העיניים
הנרגשות שחשקו בי ובגופי העירום, את אותן העיניים שקפאו לדקה
במבטן כשהייתי
עושה לך טוב, כל כך טוב, כמו שידעתי לעשות לך. אני רוצה
לקחת את כל
המבטים הללו, לנצור אותם, לנטור אותם לנצח. לכל רגע שאדמע
בזיכרונות על
הלילה האחרון ההוא, אזכור לי את הרגעים היפים, עליהם אבכה עוד יותר.
עליהם ועל דומים להם שאבדו בזמן ולא יבואו עוד ללטף. אשמור את אותם המבטים
בקופסת התכשיטים המהודרת, הקופסה תשב על המדף ואנקה ממנה את האבק בכל
יום מחדש. אנקה את האבק ואאמץ אותה קרוב אליי.
אני רוצה לעקור
לך את העיניים.
שתהיינה לי
שמורות, שלא תפגענה שוב. בכל פעם שאפתח את קופסת התכשיטים הזו, ציריה יחרקו
במין יבבה חרישית, שתבלע ביבבות שלי כשאראה את העיניים היפות הללו, הנחות
להן בתוך הקופסא. אני אשכב לי במיטתי הרכה, ראשי מונח על ידיי, רוכנת
על מרפקיי. ואני מביטה בך, מביטה בהן, בעינייך. למה הן תמיד כל כך ריקות
כאלו?
אני רוצה לעקור
לך את העיניים.
רק שלא תוכל
להבחין,
שלא תוכל לראות כמה שאני אוהבת
את העיניים שלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה