והחיים ממשיכים

שעה ושלושים לאחר שהשחר מאיר, הוא פותח את דלת ביתו, עדיין לובש את בגדי הלילה שלו, עוטה עליהם חלוק. מבלי להביט מתכופף לרגע להרים את העיתון ומבחין להפתעתו שגם הפעם העיתון לא מונח על  סף ביתו כפי שהובטח לו כשחתם על המנוי לעיתון היומי. הוא הרים את גופו ועיניו חזרה מעלה כשגילה את השקית של העיתון תלויה על חודו של כובעו של גמד הגינה, כשהביט קרוב יותר, גילה את העיתון מפוזר על פני בריכת הדגים שלו. הוא נאנח ביאוש, חשב לעצמו "בשביל לתקן עוולה כזו, עליי לפחות ללבוש בגדי יום".

אז, כששערות לבנות כיסו רק במעט את ראשו, זוכר איך הרים את התינוקת הרכה, עצם את עיניו ונשם את ריח ראשה, את ניחוח שערה הדליל. ובשעה שחיבק את נכדתו היפה, ראה את אביה במדי החאקי של צבא ההגנה, נושק לבתו על מצחה. הביט בבנו בצער, בדאגה – איך העולם ימשיך אם התינוקת הקטנה הזו תגדל בלי אבא ?צרור דאגות קיננו בראשו אך הוא לא פצה את פיו. חשב בשקט "אל לנו לחשוב על הרע מכל".  דמיין עתיד טוב. הוא חשב על בנו חוזר מהמילואים ומגדל את ילדתו בעולם של שלום. הרים שוב את התינוקת בזרועותיו, הריח את ריח ראשה בשנית, נשק לה ולחש "זו תהיה המלחמה האחרונה".

הקיץ בקיבוץ חם כל כך. הוא ולאה אשתו, יושבים על כיסאות הנוח בצל. מדיי פעם מישרים את מבטם ורואים את שני ילדהם רצים על כר הדשא, בין הממטרות. הילד הגדול ילך לבית הספר, לכיתה א', בעוד מספר ימים, כבר השנה החל קורא לאחיו הקטן מספריו הישנים של אביהם. בכל שבוע לערך, ניגש אליו יצחק ומבקש ספר חדש. אך כעת אלו ימים של קיץ, יצחק מבקש ספר אחת לחודש. בקיץ הזה המשפחה עסוקה, בכל סוף שבוע, יוצאים לטייל בארץ. אבא מלמד את יצחק לצלם ובאלבום הקיץ שלהם יש כבר תמונות מרמת הגולן, מיערות הכרמל, מעין גדי ומהחופשה הגדולה, כשנסעו לכנרת וישנו באוהלים כמעט שבועיים.

החורף ההוא היה חורף קשה מאוד, הוא וחבריו לצריף נחלשו מפאת חוסר מזון. הוא ישב על דרגשו, מנקה במטלית לחה וכמעט נקייה את הפצעים ברגליו ובזרועותיו. הוא וחבריו ישבו אז חלושים ושקטים והאזינו להדי התותחים, סימן לחזית המתקרבת אליהם ולשחרור הקרוב של מחנה העבודה. כששמעו את הדי היריות כבר יותר מקרוב וגם את הזקיפים השומרים על השבויים, משיבים באש, שכבו בשקט על הרצפה והמתינו. לפתע היה שקט, היריות פסקו, הוא הרים את ראשו בזהירות וראה את השומרים בורחים. זקן הצריף צעק בשמחה "ילדים! אנחנו חופשיים!". אז רצו החוצה במהירות וראו את הטנק הראשון של צבא ארצות הברית.

לאחר שסיים להתווכח בטלפון עם מחלקת המנויים של העיתון, שמע רעש מוכר של רכב החונה ליד ביתו. הקשיב בדריכות לרעש דלת ההזזה של המכונית נפתחת וקם במהירות מכורסתו. כשפתח את הדלת קול צחוק עשיר נכנס לביתו ומילא אותו בחום. הוא מרים את הילד הקטן ונושק לראשו, אחר מרים את אחותו התינוקת מן העגלה ומשתומם כמה מהר היא גדלה, איך בכל שבוע היא נראית כל כך שונה. "שלום סבא'לה!" מחייכת נכדתו, עמוסה בתיקים מלאי הצעצועים של הילדים. הוא חושב לעצמו, כמה מזל היה לו, לעבור את הכל ולהגיע ליום הזה, לרגע הזה. חשב לעצמו, אין אושר גדול מזה.

מוקדש לסבא היקר, מתגעגעת.

walter.h1900@gmail.com