התחלתי
לכתוב יומן לפני שבוע,
היה
יותר קל לפרוק עליו דברים.
זה
היה אמור להיות יומן "תודות",
שבכל
יום להודות על הדברים ועל האנשים שסביבי
בשביל שתהיה לי היכולת לקבל אותם באמת.
בהתחלה
זה נראה לי מאולץ,
אבל
זה נראה הגיוני יותר ויותר עם הזמן.
אני
משתדלת להודות על עצמי,
על
מי שאני ולקבל את העובדה שתמיד יכול להיות
גרוע יותר ותמיד אפשר לשאוף לטוב יותר,
אבל
זו לא הנקודה שרציתי להעביר.
קשה
עליי המודעות העצמית,
היא
מלווה בהמון ביקורת עצמית שמלווה בביקורת
סביבי,
אני
מנסה לשנות את עצמי,
לפתח
את עצמי,
להפסיק
להיות ילדותית כל כך,
להפסיק
להיות קשקשנית.
אני
מנסה לשתוק,
אני
באמת מנסה,
אבל
לפעמים אני שוכחת שאני מנסה.
אני
עובדת על לקבל את העובדה שזה תהליך,
שיש
לי עוד המון המון לאן לגדול וזה טוב שהתחלתי
עכשיו,
זה
ממש מוקדם,
זה
טוב.
אני
רוצה להפסיק לעשן,
אני
מקווה שכבר הפסקתי.
לפני ארבעה ימים הייתה הסיגריה האחרונה שלי.
בהתחלה
אמרתי שגם ככה אין לי יותר מדיי ברירה כי
נגמר הטבק,
אבל
משהו אחר נגמר,
סוף
סוף אני מרגישה שמשהו אחר נגמר.
זה
עוד שלב קטן בדרך שלי להתנער לחלוטין
מתרבות הצריכה.
או
לפחות לבדוק עד כמה
זה אפשרי.
אני
תוהה עד כמה אפשר למתוח את הגבולות.
את
הגבול הזה אני מניחה שאני מסוגלת.
ביכולתי
להפסיק לעשן ואני כבר לא מעשנת בערך עשרים
שעות ולמרות שמסביבי קצת מזלזלים בניסיון
שלי,
דבר
שדווקא מדרבן אותי -
כשנשארת
לי רק חובת ההוכחה,
אני
מרשה לעצמי לפרגן לעצמי:
לא
עישנתי בבוקר עם התה,
לא
עישנתי אחרי ארוחת הצהריים.
אני
לא אעשן אחרי ארוחת ערב.
אני
לא אתן עוד שקל לתאגידים הגדולים,
ואני
לא אתן את זה גם במסים למדינה.
אני
לא.
אני
מחליטה להחזיר לי
את השייכות
לעצמי,
ולא
לחיות בתלות של
הרגלים ללא תכלית.
אני
גם לא אתן לעצמי עוד תירוצים מדוע ומתי
שיש בזה תכלית,
אני
יודעת שזה רק בראש שלי,
ובראש
שלי גם להפסיק.
בראש
שלי – הפסקה.
היום
הבנתי שבתקופה האחרונה עשיתי המון דברים
שלא ציפיתי מעצמי לעשות אי פעם,
ונזכרתי
איך חשבתי שאני בחיים לא אצליח לסיים את
התואר ועכשיו אני יודעת שגם אם אני מאמינה
בענייני תארים וגם אם לא,
זה
לא רלוונטי ואני לא עושה לעצמי יותר הנחות
ולא מתרצת לעצמי תירוצים – אני יכולה
לעשות את זה ואני אעשה את זה.
אני
מאמינה שעשיתי הרבה יותר מזה,
למדתי
הרבה יותר.
התואר
הוא שלב שאני חייבת לעבור ואני אעבור
אותו.
אני
יודעת איך.
אני
יודעת שאני יכולה.
אני
רק צריכה להתמיד בהתפתחות,
להתמיד
בצמיחה – בעצם אין אפשרות אחרת,
גם
בעצם הדשדוש במקום,
אני
צומחת לעומק.
ורק
לפני שבוע בערך דיברנו על כך שלעומק ולגובה
זה בעצם אותו הדבר.
אני
עושה את זה בתמימות,
אני
לומדת כל יום משהו חדש,
אני
מטילה ספק בכל יום ומערערת,
אני
לומדת מהתרשמויות של אנשים סביבי,
אני
לומדת המון על עצמי,
על
איך אני נראית,
כלומר,
על
אך הסביבה רואה אותי.
זה
קשה לשמוע את האמת,
אבל
אני מניחה לעצמי קצת,
אני
בסך הכל
אנושית וגם כל מי שסביבי.
אני
מניחה שאני יכולה להיות מאוד בלתי נסבלת,
אבל
אני בתהליכי עבודה,
אני
ב"שיפוצים".
Off Notes
walter.h1900@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה